ילדים – מה הם צריכים ממבוגרים בשביל לשגשג ולפרוח?

ילדים – מה הם צריכים ממבוגרים בשביל לשגשג ולפרוח?

פורסם בתאריך
  • מה הילד שלי מנסה לומר לי דרך ההתנהגות שלו?
  • מה ילדים הכי צריכים ממבוגרים וכיצד להעניק להם זאת?
  • מה ילדינו באו ללמד אותנו?

 

מושגים עיקריים:

  • נראות – חוויה של קיום ונתינת תוקף למכלול חלקינו
  • התנגדות – חוסר זיהוי של מציאות הנקראת אלינו כמהות שאנו זימנו בעצמנו
  • קוהרנטיות – עקביות של השדר שאנו משדרים מרבדים שונים שלנו
  • שיקוף – ראיית המציאות החיצונית כמראה של המציאות הפנימית.
  • הקשבה – פתיחות לשמוע מסר חדש ללא חסמים ונקודות מוצא ראשוניות

 

תפקידם הרוחני של ילדים

בכל דוד ודור ילדים מביאים עמם לעולם אנרגיה רעננה שפתוחה לאנרגיה החדשה המבקשת להגיע באותה תקופה.

ילדים נושאים בקרבם את האנרגיה של התחדשות והתפתחות. התהליך הזה יכול לקרות במהלך של הקשבה בחירית אליהם ואל המסר והחידושים שהם מביאים. או, אם אין מספיק מרחב להקשבה ושמיעה שלהם, הם יפגינו תופעות של דחייה והתנגדות, שיגרמו לקשיים במערכות היחסים איתם, וידחפו את המתקשרים איתם בעל כורחם להידרש לברר מה באנרגיה שלהם מושך את ההתנגדות הזו.

ילדים המממשים את תפקידם הרוחני ומביאים את מה שהם נועדו להביא לעולם הם קורנים ושלווים. הם עשויים להפגין אנרגיה עוצמתית מאוד, אבל היא תהיה אסופה ומכוונת, ולא כאוטית ורועשת.

בשביל שילדים יוכלו לממש את תפקידם הרוחני הם צריכים מרחב המכיל את התהליכים שהם עוברים ואת הגילויים שהם מגלים בתחומי הגוף, הרגש, התודעה והרוח. זהו התפקיד של המבוגרים העוטפים אותם ליצור מרחב זה עבורם, על מנת לאפשר להם להתפתח בטבעיות באופן המיטבי ביותר, לגדול להיות מי שהם נועדו להיות, ולממש את מה שהם באו לממש ללא עקבות.

מה ילדים צריכים ממבוגרים על מנת לשגשג ולגדול מי שהם נועדו להיות?

ילדים צריכים שני דברים עיקריים מהמבוגרים המגדלים אותם כדי לשגשג ולפרוח:

  1. חוויית ניראות
  2. מישהו ש”מחזיק” עבורם את מרחב ההתפתחות שלהם, כלומר את התדר של השלב הבא שהם בדרך אליו.

 

1. חויית ניראות

נראות היא חוויה של מתן תוקף למכלול ההיבטים והמרכיבים שלנו. בכלל כך, הצרכים והפוטנציאל שלנו מבחינה גופנית, רגשית, שכלית ורוחנית.

חוויית נראות היא שמכוננת בילד את זהותו כשייך ואהוב. מה שהילד מרגיש שרואים בו הוא מה שהוא חווה כשייך למרחב שסביבו, ומה ששייך לסביבתו מתורגם אצלו כנאהב. לכן עם הזמן, החלקים של הילד שהוא לא יחווה כלפיהם נראות הוא “יוציא מעצמו”. הוא יוציא אותם מתפיסת הזהות העצמית שלו, ידחיק מהמערכת שלו ועשוי לשכוח שהם בכלל קיימים. אולם, הם ישאירו בו רושם רגשי של תחושת חוסר שלמות, ערפול או מתח פנימי ביחס לזהותו העצמית, מה שעשוי להתבטא כקושי לתקשר ולממש את עצמו במלואו.

למשל, ילד שחווה בצעירותו עצב עמוק בכל פעם שאימו היתה הולכת.

אף אחד לא ראה ונתן תוקף לכך, אלא רק אמרו לו משהו כמו: “זה לא נורא, לא צריך לבכות…”. הוא עשוי להדחיק מהמערכת שלו את רגש העצב ביחס לפרידות. ממקום זה הוא עשוי לפתח חוסר רגישות כלפי ביטויי עצב כאלה אצל אחרים ולפתח דפוס של נסיגה ונטישה כלפי קרוביו.

לחילופין, הוא עשוי לפתח דפוס הגורם לאנשים לסגת ממנו ולנטוש אותו ולא להרגיש את רגשותיו האותנטיים בתוך מצבים אלה.

נראות נקייה היא ראיה של הילד כמו שהוא, בלי להשליך עליו את מה שהמבוגרים סביבו רוצים לראות בו או רוצים שהוא יהיה. על מנת לעשות זאת כמבוגרים, עלינו לעבד ולהשלים בתוכנו את החלקים שלא נראו בנו ולהביא להם ריפוי. ראיה אינה דורשת מאמץ אם טווח הראיה נקי. ביום בהיר, איננו צריכים להתאמץ כדי לראות, אנו פשוט מסתכלים. הרגשות והכאבים שאנו סוחבים איתנו מילדותנו, הם כמו ערפילית שיושבת ביננו לבין ילדינו, ומקשה עלינו לראותם נכוחה, במיוחד את אותם החלקים שלא ראו בנו. אם אנו מנקים את המרחב ואת המטענים הרגשיים שלנו, נוכל לראות אותם ואת צורכיהם ללא מאמץ.

למשל, אישה שהילד שלה נוטה להתנהג בפרעות בציבור.

בתהליך פנימי היא עשויה לגלות שבתור ילדה היא היתה מחוננת במיוחד, ולא הרגישה שיש לה מקום לבטא את עצמה בין יתר חברותיה. בשלב מסוים היא הדחיקה ייחודיות זו מהמערכת שלה ואת התסכול מחוסר המענה שהיא קיבלה. היא עושה תהליך שמשיב אליה את החלקים הללו, ונעשית פנויה לראות את בנה בבהירות. בתוך כך, היא מגלה שגם הוא מחונן וזקוק לתנאים מיוחדים, ושהתנהגותו היא למעשה זעקתו שיראו זאת.

איך מעניקים חוויית נראות לילד?

  1. מתן תוקף של קיום וחשיבות כלפי מה שהילד חווה ומבטא, ללא שיפוט כטוב/רע, מתאים/לא מתאים, שייך/בלתי שייך.

עצם כך שהילד חווה, חושב או מרגיש דבר מה הוא התרחשות חשובה מאוד בחיי הילד. זוהי נביעה של מרכיב של הילד שעליו להנביע, ולפגוש כיצד הוא מהדהד עם סביבתו. אחרת, איך ידע לנווט באופן עצמאי בין התרחשויותיו הפנימיות שלו לבין ההתרחשויות הסביבתיות והחיצוניות אליו? בשביל שיוכל לחולל תהליכים אלה על הילד לחוות שמה שקיים בתוכו חשוב בעיני המבוגרים המגדלים אותו, ושהוא שייך ואהוב עם התרחשות זו באשר היא.

למשל, ילד דוחף את אחיו שמתערב במשחק שלו.

זהו ביטוי חשוב לכך שהילד חוה איום כלפי הטריטוריה ומוקד העניין שלו, והוא רוצה להגן עליהם. הילד אינו מכיר עדיין דרכים אלטרנטיביות להתנהל בתוך התרחשות שכזו, לכן הוא משתמש בכוחו הפיזי.

אם אנו מזהים שזהו המהלך, נוכל לתת תוקף להתרחשות הפנימית שבתוך הילד, בלי לתת אישור לעצם התנהגות זו כפתרון למצב. אם הילד רק ישמע מאיתנו “ילד רע ” או “אנחנו לא דוחפים”, יקרו שני דברים: 1. הוא לא ידע מה כן עושים במצב זה. 2. הוא ירגיש שלא רואים אותו באמת כי רואים רק את ההתנהגות שלו, אבל לא את התסכול שהנביע זאת. מבחינת הילד, התסכול הוא ההתרחשות האמיתית והרלוונטית הרבה יותר מאשר התנהגותו הספציפית.

במצב זה, ניתן להפריד אותו מהסיטואציה ולומר לו משהו כמו “אני רואה שאתה ממש מתוסכל שאח שלך הפריע לך במשחק שלך”. ומכאן להמשיך את מסלול התקשורת איתו בדרך של הענקת נראות וכבוד לחווייתו, הבהרת החוקים המשפחתיים והנגשת האפשרויות האחרות העומדות בפניו במצב זה.

2. ביטוי של שותפות, עניין וסקרנות ביחס לחוויה שהילד חווה.

היכולת לעבוד עם ההתרחשויות הפנימיות שלנו באופן גמיש, בחירי ועוצמתי לאורך חיינו, נובעת מיכולתנו להתייחס אליהם בסקרנות. כלומר לראותם כהזדמנות ולא כבעיה. כדי שילד יפתח סקרנות כלפי המתרחש בתוכו, עליו לחוות שהמבוגרים המשמעותיים עבורו חווים סקרנות כלפי זאת ושותפים איתו בחוויה שלו.

כאשר ילד נמצא בחוויה או התנהגות מסוימת ניתן להזמין אותו לשתף אותנו במה שקרה ובמה שהוא חווה ומרגיש. אם ילד מרגיש שבאמת מקשיבים לו, הוא עשוי לספר את אותו הדבר כמה פעמים באותה צורה או בדרכים שונות, מה שממחיש עד כמה אותו הדבר מסעיר אותו, וכמה הוא מנסה לעבד את אותו התרחשות אל תוך המערכת שלו. זוהי הזמנה להשתתף איתו בחווייתו הנסערת ובנסיונו להבין ולעבד.

למשל, ילד שמתעקש להחליף את כל בגדיו רגע לפני היציאה מהבית.

רצון זה מבטא משהו עמוק שהילד חווה כלפי הזהות העצמית שלו וכלפי יכולתו לעמוד על עמדותיו. ניתן לבטא כלפי הילד סקרנות ולומר לו “אני רואה שאתה ממש לא רוצה ללבוש את הבגדים האלה. איך הם גורמים לך להרגיש?” או “אני רואה שאתה רוצה לבחור בעצמך את הבגדים, זה נפלא שיש לך כאלה העדפות ושאתה כל-כך עצמאי. איזה בגד היית רוצה לבחור?”.

שאלות אלו באות להעניק חוויית נראות ושותפות. למעשה, הן אינן בהכרח מכוונות לפרקטיקה עצמה של האם ואיזה בגדים הוא הולך עכשיו להחליף. מכאן יהיה ניתן להמשיך באופן שהכי הולם את המצב, כאשר גם אם הילד לא יקבל את מה שהוא רוצה, הוא יקבל את מה שהוא היה צריך רגשית.

3. ביטוי עמדת המבוגר כלפי הילד באופן נקי, אישי ולא שיפוטי או כוללני.

הילד רוצה ללמוד כיצד הוא נחווה על-ידי המבוגרים המשמעותיים לו, לכן חשוב לשתף אותו באיך התנהגותו נחווית אצלנו. הילד איננו מבקש מאיתנו לספר לו איך העולם עובד באופן אובייקטיבי וכוללני ביחס להתנהגותו. אם נשקף לו את חווייתנו שלנו בתגובה אליו, הוא ימשיך ויאסוף שיקופים כאלה מיתר הסביבה, ועם הזמן תלך ותיבנה בו הבנה עצמאית לגבי טיבו של העולם. ככל שנניח לו לעשות זאת לבד, זו תהיה נביעה אותנטית שלו שתשרת אותו ואת מהלכו באופן מיטבי.

כלומר, עלינו לקבל זאת שכאשר הוא מתנהג באופן מסוים, זה עשוי להשפיע על אנשים בצורה שונה. אין טעם לומר לו למשל “זה לא נכון”, “זה פוגע” או “ילד טוב”. אלא- “אני לא מרגיש שזה נכון”, “זה פוגע בי”, “זה משמח אותי”. האמירות הכוללניות מחלישות או מחזקות את האגו של הילד, לעומת השיקופים האישיים, שממחישים לו את ההשפעה של פעולותיו על סביבתו, ועוזרות לו לגלות את מקומו וייעודו.

למשל, ילד שמסרב ללכת לישון.

עדיף להימנע משיח כוללני כמו “ילדים צריכים ללכת לישון עכשיו, אז תהיה ילד טוב ותלך לישון”. ניתן לבטא את עמדתנו באופן אישי ומכבד כלפי הילד, באמירה כמו “אני צריכה להתפנות לדברים אחרים, אני מבקשת שתלך עכשיו למיטה”, או “אני מבקש שתלך עכשיו למיטה, שם אתה יכול לעשות בשקט מה שתרצה עד שתירדם”. לילד יהיה יותר עוצמתי לשמוע את עמדתנו האישית בבהירות ופשטות, מלשמוע הנחיה הנשענת על הכללה שהוא לכאורה אמור להשתייך אליה.

4. הבהרת “חוקי המשחק” של המציאות שאנו מכוננים, ופריסת האפשרויות העומדות בפניו בתוך “משחק” זה.

ילד מרגיש בטוח כאשר הוא יודע מהו המרחב שבתוכו הוא מנווט. כלומר, מהם חוקי המציאות שסביבו, מהן האפשרויות העומדות בפניו, ועד כמה חוקים הם גמישים או נוקשים. עלינו לכבד את היות הילד תלוי בנו ולהעניק לו את הידע, הכלים והבטחון הדרושים לו כדי להתנייד בפשטות בתוך המציאות שאנו מכוננים.

“חוקי המשחק”, עדיף שלא יוצגו כחוקים אובייקטיביים, משום שהם אינם, והצגה שכזו מגבילה את החופש של הילד לגלות חוקים אחרים. אולם, זוהי אחריותנו להבהיר חוקים אלה ולעמוד מאחוריהם כל עוד הילד תלוי בנו. כשהילד יגדל, הוא יוכל לכונן חוקים משלו על פי בחירתו החופשית.

“חוקי משחק” כוללים כללים כמו מה אוכלים, איך נראה סדר היום, איך מבטאים רגשות, אילו התנהגויות מקובלות ואילו לא, וכדו’.

למשל, ילד שרוצה עוד ועוד עוגיות.

אנו יכולים לומר משהו כמו: “איזה כיף שהעוגיות האלה כל-כך משמחות אותך. אנחנו גם מתים על עוגיות ורוצים לאכול מהם בלי סוף, אבל גילינו שכשאוכלים יותר מדי זה עושה לנו לא טוב לגוף, אז החלטנו שאוכלים רק 2 ביום. לכן זו תהיה העוגיה האחרונה ומחר תוכל לקבל עוד.”
או אם ילד עומד ליד קופסת השוקולדים ובוכה שהוא רוצה אותם, אפשר לומר משהו כמו “אני רואה שאתה מאוד רוצה את השוקולד עכשיו, אבל עכשיו אנחנו לא אוכלים שוקולד. שוקולד אנחנו אוכלים כש… אני רואה שזה גורם לך לבכות, ואני בהחלט מבינה את זה. כשתסיים, אתה מוזמן להצטרף אלינו פה למשחק…” 

5. עזרה לילד לזהות ולבחור באפשרות המטיבה ביותר עבורו.

בתוך כך-זיהוי “הזדמנויות יציאה” מתקיעות שהוא נכנס לתוכה. במהלך זה אנו רואים את מציאותו של הילד מעבר לחוויה הרגעית שהילד הווה בה. ילד השרוי בחוויה מסוימת חווה זאת באותו רגע כחזות הכל וכמציאות פנימית שאמורה לנהל את כלל המציאות החיצונית. זוהי תכונה מופלאה המעידה על תחושת עוצמתו של הילד ועל ידיעתו העמוקה שבכוחו לכונן מציאות חיצונית באמצעות מציאותו הפנימית. לעתים החוויה הפנימית של הילד אכן תתאים לכוון את ההתרחשות החיצונית, ולעתים אנו נרגיש שלא. אולם הילד, ממקומו, לאו דווקא יודע על יתר האפשרויות העומדות בפניו באותו רגע.

ראיית המציאות הרחבה של הילד מתבטאת ביכולתו של המבוגר קודם כל לא להימשך אל המציאות המצומצמת שהילד מכונן, לא להיכנס איתו לריב ומאבקי כוחות, לא להיות מאוים מרגשותיו הקשים ולא להרגיש מחויב להיענות לכל דרישה שלו. ביכולתנו לתת תוקף לחוויה של הילד כחוויה, ובו זמנית לזהות את האפשרויות האחרות שעל הפרק. במקביל לכך, אנו יכולים להיות ערים להזדמנויות עבור הילד לצאת ממצבו המצומצם ולהיפתח למקום חדש.

כל דבר שמשנה את האנרגיה של האינטראקציה הנוכחית יכול לסייע ליצור פתח יציאה עבור הילד. למשל, מעבר מקום פיזי, הזמנה לעיסוק מעניין, שימוש בהומור, השמעת מוזיקה, הזמנה לבחור בין שתי אפשרויות, תיחום משותף של סיטואציה זו בזמן, העברת ההובלה של האינטראקציה לאדם אחר כמו מאמא לאבא, וכדו’. עלינו לשים לב שמהלך זה נעשה מתוך כבוד לילד ובעיתוי מתאים, כך שאינו יוצר חוויה של נסיגה, התעלמות, ביטול חשיבות החוויה של הילד, או נטישה.

למשל, ילד רואה בחנות משחק שהוא מאוד רוצה, ויוצר סצנה דרמטית בהתעקשותו שנקנה לו אותו.

כדאי קודם כל לצאת מהחנות למרחב נטרלי. אפשר לומר לו שאנחנו רואים שהוא מאוד רוצה את המשחק, ושהוא מתוסכל מאוד מסירובנו לקנותו. אנו יכולים לספר לו סיפור קצר על מכונה שמאוד רצינו ולא יכולנו להשיג, ועד כמה שהרגשנו מתוסכלים. בגלל שכל-כך רצינו אותה, החלטנו שנבנה לעצמנו מכונה שעושה את אותה הפעולה, והיא יצאה לנו הרבה יותר מוצלחת.

אפשר להזמין אותו לחשוב ביחד ממה אנחנו יכולים לבנות משחק דומה לזה שהוא רוצה. נזכיר לו שאם הוא עדיין ירצה את אותו המשחק, ישנן דרכים אחרות להשיג אותו, כמו לבקש אותו ליום הולדתו הקרוב. לבסוף אפשר לשאול אם הוא רוצה לחזור איתנו לחנות בשלווה בלי שנקנה את אותו המשחק, או שזה יהיה לו קשה מדי.

בצורה זו אנו ממחישים לילד עד כמה בחירה יש בידיו להטיב את מציאותו מעבר למענה המיידי והספציפי למה שביקש, ומזמינים אותו למסע משותף לכיוון מימוש יצירתי יותר של רצונותיו.

2. החזקת “מרחב ההתפתחות” של הילד

היתרון של מבוגרים על פני ילדים הוא שהם יכולים לראות כמה שלבים מעבר לילד, ומתוך כך לארגן ולאפשר את המרחב המיטבי לשם הגדילה של הילד אל תוך אותו השלב.

ניתן להתבונן על ה”המהלך הבא” במרחבים הגשמיים, רגשיים, תודעתיים ורוחניים:

1 . המרחב הגשמי: ארגון המרחב מראש באופן המתאים לצרכיו של הילד ולאתגור שלו להתקדם לשלב הבא.

בתוך כך- הענקת תנאים כלליים וסדר יום מיטביים עבור הילד, כולל מזון, בגדים, מרחב, סדר ונקיון, ריהוט מתאים, פעילות גופנית, זמן מנוחה ושינה וכדו’. הנגשה של עזרים ומשחקים שיאתגרו אותו במידה הנכונה, יצירת סיטואציות שיעוררו בו חוויות שיזיזו אותו ממרחב הנוחות שלו באופן מותאם לשלב ההתפתחות שלו.

2. המרחב הרגשי: החזקת התדר הרגשי שאליו הילד יכול להמשיך ממקומו הנוכחי.

כשילד שרוי במצוקה רגשית, עלינו לדעת שהוא מסוגל לעבור דרכה אל מציאות רגשית אחרת. תפקידנו לזכור זאת בשבילו, ובכך אנו מחזיקים את התדר של מרחב זה עבורו. החזקה זו תאפשר לו לגלוש אל תוך המרחב החדש בזמן ובאופן שיתאימו לו.

זכרון זה לרוב מתבטא בהישארותנו בשלווה כאשר עולים בילד רגשות קשים. שלווה זו מקרינה לילד שרגשותיו הנוכחים אינם חזות הכל ושישנה מציאות אחרת העומדת בפתח.

3. המרחב התודעתי: הוויה במרחב תודעתי כמה שיותר פתוח, סקרן ומאפשר, הנותן תוקף למחשבותיו ורעיונותיו של הילד.

בכלל זאת – הנגשה של גירויים שכליים שיעודדו את הילד לשאול שאלות שמעניינות אותו, לחקור ולהשיג את תשובות שמהדהדות איתם. בתוך כך כדאי להקרין כמה שפחות שאנו יודעים את כל התשובות ולבטא כמה שיותר השתתפות וסקרנות בשאלות ובתהליכי המחקר והגילוי שהילד נמשך אליהם ומנביע מתוכו.

4. המרחב הרוחני: ראיית טבעו האמיתי של הילד, טיבן המפתח והמעצים של החוויות שהוא עובר דרכן, וזיהוי האתגרים שהוא עובר כחלק ממה שהוא זימן לעצמו על מנת לגדול.

דרך מעצימה ביותר לעשות זאת הוא לראות דברים כמה שפחות כבעיות שיש לפתור וכמה שיותר כהזדמנויות לגילוי, למידה והתפתחות, תוך הדגשת הבחירה החופשית של הילד והענקת המרחב להתנסות באופן שבו בחירותיו משפיעות על המציאות.

כחלק מכך, כדאי לתת לילד לעשות כמה שיותר “טעויות” (שאינן מסוכנות או הרות גורל), בלי לגונן עליו מפניהן, כדי שיוכל ללמוד על טיבו של העולם באופן עמוק, עצמאי ובלתי תלוי בנו ובתפיסותנו.

החזקת מרחבים אלה אינם בהכרח קשורים בדיבור או בפעולות אקטיביות, אלא בעצם התדר שבו אנו הווים, הרגשות שאנו מרגישים והמחשבות שאנו חושבים. מה שאנו חושבים ומרגישים כלפי הילד יכונן חלק עצום ממה שהילד יגדל לחשוב ולהרגיש כלפי עצמו, לכן שווה לוודא שאנו מנקים את עצמנו מתפיסות לגביו, ומפנים את השטח לגילוי אותנטי ואמיתי שלו של טבעו האמיתי.

מה מצמצם את חוויית הנראות של ילדים?

  1. שיפוט – סיווג חוויית הילד בקטגוריה כוללנית בעלת עמדה מועדפת “אובייקטיבית”: “זה רע”, “ילד רע”, “כל הכבוד”, “ילד טוב”.
  2. ביטול – הנמכת חוויית הילד חווה בניגוד למה שהילד מרגיש כלפיה: “זה לא היה כל-כך נורא”, “אל תעשה דרמות”. “תתגבר על עצמך…”
  3. איום – התראה מפני השלטת כוחו של מבוגר כלפי הילד בתגמול להתנהגותו אחרת משהמבוגר רוצה, בלי שהילד יראה זאת כמה שהוא גם רוצה או מועיל לו: “אם תדבר ככה לא תקבל קינוח”, “אם תתנהג ככה לא תבוא איתנו לטיול”
  4. “שוחד” – פיתוי הילד לעשות משהו שהמבוגר רוצה ממנו, ושהילד אינו מזהה כטובתו שלו, בתמורה לנתינת משהו שהילד רוצה ואינו יכול להשיג בעצמו: “אם תביא לאחיך את המשחק הזה אתן לך עוגיה”. “אם תעשה עכשיו שיעורי בית, אקנה לך גולות”
  5. האשמה – שימת האחריות על הילד לתוצאה חיצונית, אשר אינה נוגעת אליו או שהוא איננו מבין אותה: “בגלל שאתה איטי, אבא יאחר לעבודה”. “בגלל שאתה כזה מסורבל אמא צריכה לעבוד קשה”
  6. הכללה – קטלוג החוויה או ההתנהגות של הילד בקטגוריה רחבה הרבה מעבר לחוויה הנגישה של הילד: “זאת התנהגות לא מנומסת”. “ככה מדבר מי שמעריך את עצמו”. “ככה לא מתנהגים בציבור”. “בחורף שמים מעיל”
  7. עודף רציונליות – שאלה או הסבר רציונלי של התנהגות הילד מעבר להבנתו או לעניין הנוכחי שלו: “אתה מתנהג ככה כי אתה עייף, פשוט תלך לישון”. “למה עשית קקי בתחתונים?”. “למה אתה עושה בלאגן למרות שאמרתי לסדר”
  8. כניעה לדרישות הילד – ריצוי הילד על ידי נתינת הדבר שהוא דורש על אף שאינו מטיב עימו או עם אחרים: “טוב, קח עוד עוגיה, אבל הפעם זו באמת אמת האחרונה…”. “אני רואה שקשה לך שאני הולכת, אז אשאר עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת…”. “טוב, תיקח לו את המשחק, אבל בלי שהוא יראה”.
  9. השוואתיות – השוואת החוויה, ההתנהגות וההישגים של הילד עם אחרים באופן שהוא איננו משווה את עצמו: “תראה איך הוא מתנהג יפה, למה אתה לא יכול להתנהג כמוהו?”, “תראי, כולם פה כבר בלי מוצץ, למה לא תשחררי אותו גם את?”, “אתה רואה פה עוד ילד שבוכה? למה רק אתה צריך תמיד לבכות?”
  10. דחייה של חוויה פנימית – שלילת החוויות הפנימיות של הילד כמקובלות ושייכות לסביבתו:”אצלנו שמחים. תתגבר על עצמך ותהיה שמח כמו כולם”. “אם לא מעניין אותך מה שמתרחש, הבעיה היא אצלך”. “אצלנו לא חושבים ככה”. “אם אתה לא מסכים עם איך שאנו נוהגים תמצא לך מקום אחר”
  11. ציניות – פקפוק בכנות ואותנטיות של חוויית הילד “תראו איך הוא מנסה להשיג תשומת לב”. “אתה חושב שאם תעשה לי פרצוף עצוב תקבל מה שאתה רוצה?”. “אני כבר מכיר את הטריקים שלך, עלי זה לא יעבוד”.
  12. התעלמות – חוסר ראיה ונתינת תוקף לחוויה ולרגשות של הילד. המשך כאילו הכל כרגיל כאשר ילד חווה ומבטא משהו שחשוב לו והוא רוצה שיראו.

 

מה מבוגרים צריכים כדי לסייע לילדים?

מבוגרים המכוונים לטובתם של ילדים, לרוב כמהים לכך שילדים יבטאו באופן ברור את מה שהם מרגישים וצריכים.

הקושי הוא שפעמים רבות בתקשורת עם ילדים זה איננו המצב. ילדים לאו דווקא יודעים לזהות ולתקשר את מה שהם מרגישים וצריכים ומבוגרים עשויים ללכת לאיבוד בניסיונותיהם להבין אותם ולתת להם מענה. מצב זה מעיד על סיכוי גבוה שישנו מסך שמקשה על המבוגר להיכנס למרחב של הילד בשביל להרגיש ולקרוא אותו. לרוב מסך זה הוא מטעניו הרגשיים ופצעיו של המבוגר מהעבר שלו עצמו.

השיקוף שילדים מביאים לנו קשור במקומות בלתי מעובדים בתוכנו. ניתן לזהות את המסר באמצעות זיהוי האופן שבו חווייתו או התנהגותו של הילד מפעילה אותנו רגשית. אם ילד פועל באופן שקשה לנו להכיל, להעניק לו חוויית נראות ולהחזיק עבורו את מרחב ההתפתחות- הוא פורט לנו על מקום בלתי מעובד בתוכנו, הקורא לנו לתהליך פנימי של השלמה ועיבוד.

במצב זה, המועיל ביותר הוא לעשות עם עצמנו עבודה רגשית בשביל לפנות את המרחב. זוהי בעצם קריאה רגשית של הילד בתוכנו לתשומת הלב שלנו כלפי החלקים שהדחקנו. אחת הדרכים המועילות לחולל תהליכים של עיבוד וריפוי לחלקים אלה מובאת כאן: ריפוי כאבים ואמונות מן העבר.

תהליך זה לרוב יציף בנו תובנות חדשות ומרחב ראיה והכלה גדול יותר שיאפשר לקרוא טוב יותר את הילד, להתכוונן אליו, ולסייע לו להבין ולבחור את מציאותו באופן המטיב איתו.

הפער הבין דורי, אמון ותקשורת עם ילדים

ישנו פער בין-דורי שמובנה באנושות. לרוב, ילדים נולדים אל תוך מציאות שונה מהמבוגרים סביבם, מה שמקשה על ההקשבה, ההבנה והתקשורת בין הדורות.

פער זה תמיד היה ותמיד יצר אתגרים בין דוריים, אולם בתקופה זו של האנושות הוא גדל במיוחד, בגלל ההתפתחות המואצת שהמהפכה התעשייתית, הטכנולוגית והתקשורתית מביאה לעולם. קשה למבוגרים להבין את המציאות של ילדים וקשה לילדים לתווך את עצמם אל המציאות של מבוגרים.

פעמים רבות, אנשים צעירים טרם יודעים לומר במילים את המסר שהם נושאים עימם. במקום, הם משקפים בהתנהגותם את הקיבעון התפיסתי של מבוגרים. לעתים עשויה התנהגות זו להיחוות ולהתפרש כאלימה, בלתי מכבדת ובלתי נשלטת, ולהעלות ביקורת קשה ומתיחות בקרב מבוגרים כלפי “הדור הצעיר”. עמדה זו לרוב רק מעצימה את הדחייה של צעירים ממבוגרים, מה שעשוי ליצור “מעגל רשע” המלבה את עצמו.

הבסיס המאפשר ביותר ליצירת תקשורת פתוחה עם ילדים הוא יצירת אמון הדדי.

אמון של מבוגר בילד היא עמדה בחירית של המבוגר. הוא יכול לבחור להיות בה ללא תנאי, ולהתבונן בילד לאורה. מן הצד השני, את האמון של הילד במבוגר- הילד איננו יכול ליצור מעצמו, ולא ניתן לצפות מילדים להאמין במבוגרים כדבר המובן מאיליו. ביכולתנו ומתפקידנו כמבוגרים לרכוש את אמונם של ילדים באמצעות העבודה הפנימית שאנו עושים עם עצמנו- שמבנה בנו את הנוכחות שתזמין את האמון שלהם באופן טבעי.

ילדים הם מחזירי אור של מידת הקוהרנטיות, כלומר- העקביות, של המציאות או הנוכחות שסביבם.

מציאות קוהרנטית היא מציאות המהדהדת בתדר דומה מן הרבדים השונים שלה. ילדים רוכשים אמון באנשים שמשדרים מסר קוהרנטי ומקרינים את אותו התדר מכל הרבדים שלהם.

אם ילד מרגיש שמבוגר אומר דבר מה אך מרגיש אחרת, או שהוא אומר לו שעליו לנהוג בדרך שהוא עצמו לא נוהג, או שעליו להרגיש באופן שהוא לא באמת היה מרגיש במצבו – האמון של הילד ייחלש משמעותית כלפי אותו מבוגר. לכן, ילדים הם האיתות הטוב ביותר לחלקים שלא מעובדים בתוכנו. את מה שאנחנו הדחקנו מהמערכת שלנו, ופיצינו עליו באמצעות מנגנונים שאינם מיושרים לחלוטין עם האמת הפנימית שלנו, ילדים מרגישים כוואקום או סתירה אנרגטית, מה שגורע להם מהחוויה הקוהרנטית עמנו וגורם להם להגיב אלינו בפחות אמון ושלווה.

ככל שאנחנו שלמים יותר בתוכנו, נוכל להכיל מנעד רחב יותר של רגשות ומציאויות שילדים מביאים, מה שמגביר את האמון הטבעי שלנו כלפיהם.

חוויית האמון שאנו רוחשים לילדים מגבירה את האמון שהם רוחשים בחזרה ולרוב תיצור מעגל חיובי של תקשורת ולמידה הדדית.

המסר בפי הילדים בדורנו

ילדים במהותם פתוחים לראיה חדשה ולאפשרויות רעננות.

הם תמיד באים עם מסר חשוב. דרך התנהגותם אנו יכולים לקבל אותו ולהיפתח לחידוש, ולעיתים הסימן להזדמנות שכזו היא דווקא כשעולה קושי או אתגר בתקשורת איתם.

כיום מסר זה גדול במיוחד והוא קשור באפשרויות תודעתיות וטכנולוגיות חדשות, בייחודיותו וחשיבותו של הפרט ושל עולם הרגש, בנתינת דרור והגנה לאנרגיות נקביות, בתקשורת וכלכלה עולמית ככלים לכונן שלום עולמי, ובריפוי מערכת היחסים שלנו עם כדור הארץ.

אלה מסרים חדשים מאוד עבור האנושות והם מובילים בזמן קצר לשינויים גדולים, מורכבים, ולעתים – מבלבלים. מרבית הילדים זקוקים לאמון רב, לנוכחות גבוהה, ולאוזן סקרנית הקשובה אליהם ואל מה שיש להם לומר גם ללא מילים. מהלך זה דורש פתיחות גדולה מאוד. הוא דורש היערכות מחודשת של התקשורת הבין-דורית, של ערוצי הלמידה והחינוך ושל ערוצי ההידברות.

עמוק בתוכם, ילדים יודעים את החסרים והקיבעונות של הדורות הוותיקים, והם באו לפרום אותם. הם מחזיקים את אנרגיית העתיד.

המסר שבקרב ילדים זו המתנה הגדולה ביותר של האנושות וטיפוח של מערכת היחסים הבין דורית היא אחת ההשקעות הנבונות, המועילות והאפקטיביות ביותר שאנו יכולים לבחור בה כפרטים וכחברה.