אמונות מגבילות ואמונות מעצימות

אמונות מגבילות ואמונות מעצימות

פורסם בתאריך

 

מושגים עיקריים

  • אמונה – תפיסה בסיסית שלאורה אדם מכוון את עצמו.
  • אמונה מעצימה – תפיסה ביחס לעצמנו או לעולם המרחיבה אותנו ומחזקת את כוחנו הבורא.
  • אמונה מגבילה – תפיסה ביחס לעצמו או לעולם המצמצמת אותנו ומחלישה את כוחנו הבורא.
  • מציאות שיקוף גשמי למערך הפנימי שלנו.
  • אשליה – בריחה ממפגש עם המציאות הפנימית שלנו באמצעות רעיון שמסיח את הדעת ממנה.

 

בין אמונה ומציאות

כבני אדם, אנו בנויים במערכת של אמונות. יש לנו אמונות כלפי כל דבר במציאות.

למעשה, אמונה היא האופן שבו המציאות הגשמית נבראת בכל רגע עבור הייצור האנושי. אנחנו מאמינים שאנחנו חיים ולכן אנו חיים. אפילו כח המשיכה פועל עלינו בגלל שאנחנו מאמינים בו.

במציאות הרוחנית, למשל, כח המשיכה הפיזיקלי אינו פועל כי אין מסות שימשכו אחד לשני. תכלית יצירת החיים הארציים היא לחוות את המציאות החיצונית כשיקוף של מערכת האמונות הפנימיות שלנו. זו הסיבה לכך שאנו חווים את מערכת האמונות שלנו כממשית, מציאותית ואובייקטיבית כל-כך. זה מה שבאנו לעולם כדי לחוות.

רבות מן האמונות שאנחנו מחזיקים בהן משרתות אותנו נכוחה בתוך המציאות הגשמית. כמו למשל, האמונה בכח המשיכה, בכך שהשמש תזרח מחר, שביתנו ימשיך יעמוד על תילו, שיהיה לנו מה לאכול בשבוע הבא, שלכסף שברשותנו ימשיך להיות ערך אנושי כלכלי ושאם ניקלע למצוקה יהיה מי שיעמוד לעזרתנו. אולם בו בזמן, כולנו מחזיקים גם באמונות שעשויות להגביל אותנו, כמו למשל, “צריך לעבוד קשה בשביל להתפרנס”, “צריך לסבול על מנת להיות ראוי לאושר”, “עלינו להוכיח את עצמנו על מנת להיות מוערכים”, “אנשים ידחו אותנו אם נבחר אחרת מהנורמה”, “עלינו לאכול כך או כך כדי להיות בריאים”, “עלינו לרצות אדם אחר בשביל שהוא יהיה שמח”, וכדו’.

האנושות הוכיחה פעמים רבות כי האמונות שנתפסו כאובייקטיביות לא היו נכונות, כמו האמונה בכך שכדור הארץ שטוח ובכך שהשמש מסתובבת סביבנו. גם המציאות האישית שלנו פעמים רבות מראה לנו שמה שהתרחש בעבר הוא לאו דווקא שמתרחש בהווה שלנו. למשל יכול להיות שבביה”ס לא היינו טובים בלימודים ופיתחנו את האמונה שאיננו מוצלחים, ואולם במקצוע הנוכחי שלנו אנו מצליחים מאוד, מה שמשנה את האמונה שלנו לכך שאנו יכולים להצליח בכל דבר שבאמת יעניין אותנו. אנו עשויים גם לראות שמה שהוא עובדה עבור אדם אחד עשוי שלא להוכיח את עצמו עבור אדם אחר. כמו חולה שהוגדר כסופני על ידי המערכת הרפואית, שבסוף הופך את מציאותו, מחלים ונעשה בריא וחיוני.

המציאות האובייקטיבית היא נזילה וגמישה הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים לתפוס ולהאמין.

כאשר אנחנו מזהים אמונה שמגבילה אותנו, אנו יכולים להתבונן פנימה ולשאול את עצמנו מאיפה נוצרה האמונה הזו. האם מחוויה בעברנו? האם מאדם אחר? האם מתפיסות קולקטיביות נרחבות? אם התשובה היא כן, אנו כבולים לכח חיצוני לנו, ומאפשרים לו לצמצם באופן ניכר את בחירתנו החופשית. במצב זה, ביכולתנו “לפתוח” את אותה האמונה, להתבונן בתוכנה ולגלות מהו גרעינה האמיתי ואיזו אמונה אלטרנטיבית תשרת אותנו יותר.

חוויות העבר כמכוננות עבור מערכת האמונות שלנו 

העבר הנו אוסף החוויות שנחקקו באדם, והוא מספק לנו את הנסיון והאמון שלנו בנוגע לאופן התגבשותם של דברים.

כל האינפורמציה שעברה דרכנו עד כה מתהווה בתוכנו בכל רגע לכדי מערכת אמונות בנוגע לטיבו ואופן פעולתו של העולם, וכן לגבי זהותנו העצמית על כלל יכולותינו ומגבלותינו. אם דבר מה קרה בעבר, אנחנו לרוב מסיקים שהוא כנראה יקרה גם בעתיד, ואנחנו מחזיקים את התדר של האמונה הזו בתוכנו. באופן זה, חוויות העבר שלנו למעשה שולטות באופן נרחב על האפשרויות שעומדות בפנינו בהווה ובעתיד.

אם למשל למדנו בגיל צעיר שעלינו לפעול באופן שמצפים ממנו כדי להשיג אהבה, הזנה, הגנה, שייכות, הערכה, כבוד וכדו’, לרוב אנו נסיק באופן מודע או בלתי מודע כי עלינו להמשיך לפעול באופן המרצה את רצונותיהם וציפיותיהם של אחרים על מנת להשיג את צורכנו כעת.

אמונות קולקטיביות כמכוננות של אמונות אישיות

האמונות הקולקטיביות שמחזיקה החברה שסביבנו מכוננות חלק גדול מנקודת המוצא שלנו לגבי האופן בו העולם עובד.

גם בלי שדברים יאמרו לנו בפירוש, אנחנו סופגים לתוכנו את האמונות של אחרים. לרוב, אלא אם כן בחרנו אחרת- אנחנו מתיישרים איתם ונותנים להם לבסס את מרבית נקודות המוצא לתפיסותינו ובחירותנו במציאות.

למשל, אם החברה סביבנו מחזיקה באמונה שצריך ללכת למוסדות לימודיים על מנת להצליח בחיים- רוב האנשים יעשו זאת, בלי לשאול את עצמם האם זו באמת הדרך המטיבה ביותר עבורם להגשים את שאיפותיהם. ואם האמונה היא שנשים צריכות להתלבש ולהתנהג באופן מסוים על מנת למשוך או לא למשוך את תשומת ליבם של גברים- מרבית הנשים יתיישרו עם הנחיות אלה, גם מבלי שהן ישאלו את עצמן האם דפוסים אלה מחוללים את המציאות המגדרית והזוגית שהן באמת רוצות עבור עצמן. 

 

אמונות מגבילות ואמונות מעצימות

אם אדם מאמין שעליו לפעול באופן המרצה אדם או אנשים אחרים, תיחלש מאוד אמונתו בכוחו להשפיע על מציאותו ולבחור את מהלכיו באופן עצמאי.

מהלך פנימי זה יוצר אמונות ודפוסי חשיבה אוטומטיים, והאדם עשוי שלא להבחין בכך שמערכת האמונות שלו ונקודות המוצא שלו לגבי מה שעליו לעשות, הם מארג של קולות וכוחות חיצוניים שפעלו עליו ונחקקו בתוכו, ולא קולו שלו עצמו.

בגלל שהאדם מתחיל את חייו כייצור חסר אונים, תלוי באחרים, ללא זהות והכרה משלו, מהלך זה קורה כמעט בכל אדם ברמות שונות ובתחומים שונים. כל אדם נולד וגדל בסביבה של מבוגרים בעלי תפיסות ואמונות משלהם, שהם פעלו לאורן והנחילו בו כאילו הן אובייקטיביות או כאילו הן אמונות של אותו אדם עצמו.

זוהי נקודת מוצא שעלולה להגביל את הבחירה החופשית באופן ניכר, ולאדם הבוגר ההזדמנות לפרום את המארג שנרקם בו על ידי כוחות חיצוניים אלה ולגלות את טיבו העצמאי והחירותי שלו עצמו. בצורה זו הוא פותח את מנעד האפשרויות שבבחירה החופשית שלו ומעצים את כוחו לברוא את המציאות שהוא באמת רוצה עבור עצמו.

כאמור, אמונות נרחבות ומכוננות ביותר עשויות להיות שגויות, והמציאות גמישה הרבה יותר ממה שגדלנו להאמין. עשוי להיות לנו מועיל יותר לראות את מערכת התפיסות שלנו לגבי המציאות כמערכת של אמונות ולא כידיעות אובייקטיביות. מפרספקטיבה זו נוכל למדוד את האמונות שאנו מחזיקים בהן לא על פי מידת “אמיתותן” האובייקטיבית, אלא על פי מידת התועלת שלהן עבורנו.

דרך טובה למדוד את מידת התועלת של אמונה מסוימת היא לשאול את עצמנו האם אמונה זו מזמינה אותנו להתרחב, להתעצם, להגשים עוד את עצמנו ולסמוך על עצמנו? הוא שהיא מגבילה אותנו ומצמצמת את האמון שלנו בעצמנו ובכוחנו?

למשל, אדם שנדחה מעיסוק בכסף כי הוא חושב ש”כסף משחית”. אם הוא יזהה זאת כאמונה שהוא מחזיק בה ולא כמציאות אובייקטיבית, הוא יוכל לשאול את עצמו האם אמונה זו מעצימה אותו או מחלישה אותו. הוא עשוי לגלות שאמונה זו היא מקור הקושי שלו לזמן מספיק כסף לחייו, בעוד הוא מוצא שכסף אכן משמש אותו היטב להשיג דברים שהוא רוצה. הוא יכול לשאול את עצמו האם יכולה להיות התנהלות עם כסף שאיננה משחיתה? עשויה לעלות אצלו האפשרות להאמין בכך ש”כסף משקף את הערך שאנחנו מייחסים לדברים ולאנשים שסביבנו”.

מתוך מקום זה, הוא יכול לבחור שההתנהלות הכספית שהוא יקיים תהיה תמיד מעצימה, אחראית, מעריכה והוגנת, מה שיפוגג את דאגתו שכסף ישחית אותו. אמונה חדשה זו עשויה לסייע לו מאוד למשוך אליו את השפע הכלכלי שהוא רוצה עבור עצמו, מה גם שכעת עיסוקו הכספי יהיה חלק מנתיב ההגשמה שלו במקום איום כלפיו.

 

בין אמונה ואשליה

בנקודה זו עלול לצוף פחד גדול מפני אשליות. האמונות שאנחנו מחזיקים בהן במשך זמן רב הן העוגן החזק ביותר של זהותנו העצמית. פרימה שלהן עשויה להותיר אותנו על חבל דק של אמונה בלתי מוכחת לתקופה מסוימת, עד שהחבל מתרחב על ידי המציאות החדשה שתתחיל להיעשות לקרקע יציבה עבורנו.

החוויה עשויה להיות כשל תינוק הצועד את צעדיו הראשונים לפני שהוא יודע בבשרו שהוא אכן יכול ללכת. אין לנו עדיין הוכחות לגבי טיבה של האמונה החדשה, ואנו עלולים לחשוש שאנו מכניסים את עצמנו לאשליה שתפיל אותנו עמוק יותר משהיינו קודם.

למשל:

  • אם אנחנו רוצים להיפתח לאמונה שאנחנו ראויים לאהבה כפי שאנחנו, אנו עלולים באותו הזמן לחשוש שאם אכן נהיה אותנטיים לגמרי – לא באמת נקבל אהבה ונמצא את עצמו בודדים ודחויים…
  • אם אנחנו מחזיקים באמונה שצריך לעבוד קשה בשביל להתפרנס ואנחנו רוצים להיפתח לאמונה שהפרנסה מגיעה אלינו בקלות כשאנחנו מגשימים את עצמנו, אנחנו עלולים לחשוש שנתחיל ללכת אחר חלומותינו’ אבל הפרנסה לא באמת תבוא בעקבותיהם…
  • אם אנחנו מחזיקים באמונה שבשביל זוגיות טובה אנחנו צריכים להתפשר על רצונותינו, ורוצים להיפתח לאמונה שזוגיות טובה תומכת במימוש רצונותינו העמוקים, אנחנו עלולים לחשוש שכאשר נתחיל להיות נאמנים לעצמנו ולפעול לאור זאת- הזוגיות שלנו תתפרק…

חששות אלה עשויים להיות מוצדקים באופן מסוים. מציאויות אלו אכן עשויות להתרחש. החלפת אמונה אינה תמיד דבר קל הקורה בין לילה. לעתים, לוקח למציאות החיצונית זמן “להתארגן” מחדש ביחס לשינויים הפנימיים שעשינו. בנוסף, יש אמונות המוטמעות בנו ברבדים רבים וסבוכים שלא יפתרו בתהליך מבודד אחד. ישנן אמונות הקשורות ביניהן עם אמונות אחרות, שידרשו התייחסות גם הן כדי לפנות את המרחב למציאות חדשה להימשך אלינו. ויש אמונות שיושבות על פצעים בלתי מאוחים שלנו, שלא ירפו מאיתנו עד שלא נעבור תהליך של ריפוי ועיבוד של אותו התוכן.

 

מה ההבדל בין אמונה לאשליה?

אשליה היא בריחה ממפגש עם המציאות הפנימית שלנו באמצעות רעיון שמסיח את הדעת ממנה. אמונה מעצימה היא אמונה המיושרת עם המהלך הפנימי שלנו, המבקש להעצים את חירותנו ואת כוחנו הבורא. אותה תפיסה עשויה להיות אשליה עבור אדם אחד ואפשרות אמיתית בשביל אדם אחר, או עבור אותו אדם בתקופה אחרת של חייו.

השאלה איננה האובייקטיביות של אותה אפשרות, אלא היחס בינה לבין המקום הפנימי שאדם שוהה בו.

למשל: האמונה “ניתן לרפא את עצמנו בכוחות עצמנו”: עבור אדם אחד זו עשויה להיות ממשות שהוא מחזיק בה ופועל לאורה. עבור אדם אחר, שבעומק רוצה להשאר במקומו הנוכחי, זה עשוי להיות תירוץ בשביל לא להיעזר באנשים לשם החלמתו. עבור מטפל זה עשוי לתת כח לעזור למטופליו למצוא בתוכם את כוחות הריפוי שלהם עצמם. ועבור מטפל אחר זה עשוי להוריד מערכם של מטופלים שנעזרים בעזרי ריפוי חיצוניים.
או האמונה “נשים הן עוצמתיות מאוד ויכולות לכוון את מציאותן באופן עצמאי”: לאישה אחת זו עשויה להיות האמת שלאורה היא מתווה את דרכה. אישה אחרת, שבעומקה איננה מאמינה בכוחה הנשי, עשויה להחזיק בתפיסה זו כפיצוי על חולשתה, ולפעול באופן כוחני במקום באופן עוצמתי. עבור איש אחד תפיסה זו גורמת להאמין באשתו ולסייע לה בתהליכי המימוש שלה. ולאיש אחר תפיסה זו עשויה להוות תירוץ כדי להתעלם מצורכיה של אישתו ולבחור שלא לסייע לה בעזרה שהיא מבקשת ממנו.

 

איך נדע אם היפתחות לאמונה חדשה היא המהלך המרחיב והמיטבי עבורנו ולא אשליה או הכנה לנפילה לתהום? 

האיתות הטוב ביותר לכך שאמונה מסוימת מיושרת עם המהלך הפנימי שלנו, הוא לבדוק האם אנו מכוונים את עצמנו מתוך הרצון הפנימי שלנו, או מתוך שאיפה לריצוי של אדם, רעיון, או אנשים אחרים.

רוב מערכות האמונות המגבילות שבתוכנו הן למעשה התוויות שלנו כיצד לרצות אנשים או כוחות חיצוניים מאיתנו.

אם אנו מכוונים את עצמנו לרצות דבר מה חיצוני מאיתנו על חשבון הרצון העמוק שלנו, אנחנו מתרחקים מהציר הפנימי שלנו, מחלישים את עצמנו ומתרחקים מהגשמת הייעוד שלנו.

כאשר אנחנו מכוונים את עצמנו מתוך הרצון שלנו עצמנו, ישנה תחושה שאנו מוכנים לשאת בכל תוצאה שתהיה בגלל שהחזקת האמונה המגבילה מצמצת אותנו ואת חירותנו כל-כך, שעדיף לנו לשאת תוצאות בלתי נודעות מאשר להחזיק בה. במצב זה אנו מניחים את עצמנו לחלוטין בהווה ונותנים תוקף מלא למהלך הפנימי שלנו כמכונן העצמתי ביותר של מציאותנו.

 

איך נוכל להשתחרר מהאמונות המגבילות שלנו, ולהיפתח לאמונות מעצימות?

עבודה מודעת:

  • שינוי מערך ההוכחות שאנו מזמנים:

אמונות הולכות יד ביד עם ה”הוכחות” שמחזקות אותן. זו הסיבה שהן כל-כך עוצמתיות בתוכנו. בדומה לכל מציאות בחיינו – אנחנו למעשה מזמנים גם את ההוכחות לאמונות שלנו אל המציאות שלנו.

כלומר, אם אנחנו מחזיקים באמונה מסוימת, אנחנו נמשוך לחוויה שלנו נסיבות ומציאויות שיוכיחו את נכונות אותה האמונה. זהו מנגנון החיזוק העצמי של אמונות. לעומת זאת, אם נפגוש במציאות שתפריך באופן מובהק אמונה שהחזקנו בה, אמונה זו תשתחרר לנו מהמערכת ביתר קלות.

אנחנו מזמנים לחוויה שלנו עוד ועוד מהדברים שלהם אנחנו נותנים את תשומת ליבנו. כלומר, אם נשים דגש על המציאויות המוכיחות את האמונות המגבילות שלנו – הן יופיעו יותר ויותר במציאות שלנו. אם נשחרר את הדגש שאנו שמים על מציאויות אלה, נתחיל לחפש ולמצוא הוכחות למציאות ההפוכה, ונתן תוקף רב להופעתן – המציאות החדשה תתחיל להופיע סביבנו יותר ויותר והאמונה שלנו תתחיל להשתנות ביחס לאותה מציאות.

למשל: נאמר שאנו מאמינים שעלינו לעבוד קשה לפרנסתנו. סביר להניח שאנו נפגוש הרבה מאוד אנשים שעובדים קשה לפרנסתם. חוויה זו מחזקת ומוכיחה את האמונה הזו בתוכנו. לעומת זאת, אם נתחיל לשים לב לאנשים שעובדים מתוך חדוות יצירה והגשמה עצמית, ומשיגים שפע כלכלי מתוך שמחה- אנחנו נתחיל לראות עוד ועוד מאותם האנשים, והאמונה ביחס לקשר בין עבודה ופרנסה תתחיל להשתנות בתוכנו.

 

  • התבוננות בזרם ההיגיון במוחנו:

עוד היבט שמשחק תפקיד מרכזי במערך החוויות המוכיחות והמפריכות של האמונות שאנו מחזיקים בהן הוא ההיגיון.

המוח שלנו עובד כך שהוא מחפש להבין, לנתח ולהצדיק את המתחרש סביבו.

דבר זה משרת אותנו כדי לאזן את המערך הרגשי שלנו, אשר נתון להשפעות סובייקטיביות יותר. אולם הוא גם יכול להגביל אותנו להישען רק על מה שהבנו והסקנו עד כה, ולצמצם את המידה בה אנו פתוחים לנקודות מבט חדשות. ההיגיון משחק תפקיד עיקרי מאוד בהעצמת האמונות בהן אנו מחזיקים. הוא מעגן אותן במוחנו ומוציא מטווח הראיה שלנו מציאויות שנוגדות אותן.

לכל אמונה בה אנו מחזיקים ישנו מערך של הגיון שתומך בהחזקתה, והוא לא ירפה בקלות. גם אם הוא יתקל במציאות שתאתגר את אותה האמונה, ההיגיון שלנו עשוי ליצור מהלך פנימי משלו על מנת להסביר אותה במקום להיפתח לראות דברים אחרת.

למשל: אם אנו מאמינים בכך שרק התערבות ביוכימית בגוף של אדם יכולה להשפיע על מצבו הרפואי, ונפגוש אדם המרפא אדם אחר באמצעות הנחת ידיים עליו, אנו עשויים להסביר זאת כאפקט פלסבו או יד המקרה. אם אנו מאמינים שאדם אינו יכול להתקיים יותר מכמה ימים ללא אוכל ושתייה ונפגוש באדם שעושה זאת, אנו עשויים להסביר לעצמנו איך הוא כן אכל בלי שאף אחד ראה. אם אנו מאמינים שניתן להעביר בין בני אדם מסרים רק באמצעות תקשורת מילולית ונפגוש אנשים המתקשרים ביניהם בטלפתיה, אנו עשויים להסביר לעצמנו שהם תיאמו מראש את המסרים שהם תכננו להעביר ביניהם.

לרוב, אנו חיים את זרם החשיבה ההגיוני שלנו בלי להטיל בו ספק. אולם ביכולתנו לפרום את מידת ההזדהות שלנו איתו ולהתבונן בו כאפשרות רלוונטית אבל לא יחידה. פרימה זו תאפשר לנו לראות איך מהלך הסקת המסקנות פועל בתוכנו באופן אוטומטי. בהתבוננות כנה, אנו נגלה שישנם צמתים רגשיים, בהם זרם ההיגיון שלנו בחר להאמין במשהו מסיבה רגשית ולא מ”היגיון טהור”. אלו ההזדמנויות שלנו לפרום את אותו המהלך ולפתוח את המנעד של מה שאנו מסוגלים לראות כהגיוני. כך נאפשר לזרם היגיון אחר להפציע בתוך המערכת שלנו, להרחיב את נקודת המבט שלנו ולזמן אלינו מציאויות חדשות שיתמכו בכך.

למשל: אם הילד שלנו מתנהג כלפינו באופן כוחני, ההיגיון שלנו עשוי להסביר שהוא עושה זאת כי איננו אסרטיביים מספיק מולו ומציבים לו מספיק גבולות. מתוך הנחה זו, יכול להיות שנגביר את האסרטיביות שלנו ונשים כלפיו עוד ועוד הגבלות, אבל נראה שזה רק מגביר את כוחניותו. בשלב מסוים, אנו עשויים לשאול את עצמנו מה פה איננו עובד. אם נתבונן בזרם ההיגיון שלנו יכול להיות שנפגוש במהלך הבא: “כוחנות היא נטייה טבעית של ילד שרוצה להשיג עוד ועוד” => “אם ילד יודע שהוא יכול להשיג עוד הוא ינסה” => “כנראה שאני משדר לילד שלי שהוא יכול להשיג ממני עוד ועוד” => “הוא מפעיל כלפי כוחנות על מנת לממש זאת”.

בתוך המהלך הזה ישנה נקודת מוצא רגשית שאומרת ש”כוחנות היא הדרך להשיג דברים בעולם הזה”. יכול להיות שאנו עצמנו חווינו כוחנות כלפינו ברצונם של אנשים להשיג דבר מה מאיתנו, ולכן הסקנו זאת כמסקנה כללית על העולם. לא בטוח שזהו נתון אובייקטיבי. אם למשל ניפתח לנקודת מוצא אחרת, כמו: “כוחנות היא ביטוי של חוסר יכולתו של האדם להשיג עבור עצמו מה שהוא רוצה”, אנו עשויים להגיע למסקנה הפוכה ביחס לילד שלנו: הוא משדר לנו שהוא אינו מצליח להשיג מאיתנו מה שהוא רוצה.

אם נשאל את עצמנו מה הוא באמת רוצה, יכול להיות שנגלה שזהו הקשב, תשומת הלב והנוכחות שלנו ולאו דווקא האוכל, המשחקים או השליטה שהוא דורש במילים. אם ניתן לו את אלה, הכוחנות עשויה להתפוגג בלי קשר לאסרטיביות ולגבולות שנציב.

 

אחד העוגנים החזקים ביותר של מערכת האמונות שלנו היא בתוך השפה והדיבור שלנו.

מילים עצמן הן למעשה מערכת אמונות שקושרת בין סמלים צליליים וויזואליים לבין עצמים שסביבנו. אנו קושרים כל הזמן מילים גם עם מהויות רעיוניות ואמוניות. כאשר אנחנו אומרים דברים, אנחנו מחזקים אותם. אם אנו מספרים לנו ולאחרים שאנחנו מוגבלים ולא יכולים לממש מה שאנחנו רוצים ומסבירים למה, אנחנו מחזקים את המציאות המגבילה הזו. אם אנחנו מספרים שאנחנו בדרך למקום חדש ורענן והולכים לכונן זאת במציאות שלנו, אנחנו מחזקים את היותנו בדרך לשם.

תשומת לב למה שאנחנו מספרים על עצמנו, על מציאותנו האישית, על אנשים אחרים ועל המציאות באופן כללי, יכולה לשפוך הרבה אור על מערכת האמונות שלנו. שינויים שנעשה במוקד זה יכולים לחולל פלאים במציאות הפנימית שלנו ובמציאות החיצונית שהיא מזמנת.

למשל: אולי איננו שמחים עם הבית שאנו גרים בו, ועמוק בפנים אנו מחזיקים באמונה ש”איננו עשירים מספיק על מנת לגור בבית שעונה על כל צורכינו ומאוויינו”. אנו עשויים למצוא את עצמנו מדברים על הבית שלנו כישן ובלוי, על כל הדברים שמתפרקים ונוזלים בו, על היעדר בתים טובים יותר, על כך שאין לנו כסף לשפר את מצבנו וכו’. בדיבור שכזה אנו מחזקים את האמונה המגבילה הראשונית שלנו.

אם נתבונן ונזהה שההתנהלות והשפה שלנו נובעות מאמונה זו, נוכל להתחיל לכוון את עצמנו לאמונה חדשה מעצימה יותר, למשל- ש”אנו ראויים ומסוגלים לזמן לעצמנו את הבית המיטבי ביותר עבורנו”. אנו יכולים להתחיל להתבונן ביתרונות של הבית הנוכחי בעבורנו, על מה שלמדנו מלחיות בו, ועל ההזדמנויות הקטנות לשדרג אותו באמצעים שאינם עולים כסף. אנו יכולים לספר לעצמנו ולאחרים שאנחנו במהלך מדורג וחינני של שדרוג בית, שכעת הוא בדברים קטנים, אבל אנחנו שואפים שהמהלך הזה ילך ויתעצם, וכן הלאה. אם נעשה כך יש סיכוי טוב שזה אכן מה שיקרה, ויכול מאוד להיות שבאופן פלאי גם יתחילו להגיע אלינו משאבים כלכליים ואחרים שיתמכו ויסייעו לנו בתהליך הזה. באופן זה תתחיל להשתנות האמונה שלנו לכיוון האמונה החדשה, שינוי שילך בד בבד עם מציאותנו שתתחיל להשתנות באותו הכיוון. עוד על נושא זה: הפרספקטיבה העוצמתית על מה שעדיין אין לנו.

 

עבודה תת-מודעת:

האמונות שאנו מחזיקים נתבעו בנו בעבר. חלקן בתת המודע, חלקן במודע.

האמונות המגבילות שנתהוו בנו לרוב נוצרו בשל חוויות שהיו כואבות או טראומתיות עבורנו בצעירותנו.

למשל, ילד שגדל בסביבה ענייה, סביר מאוד שיפתח את האמונה שהוא אינו ראוי ומסוגל להשיג עבור עצמו את השפע שהוא רוצה. ילדה שגדלה בין אחים שהתנקלו אליה- עלולה לפתח את האמונה שהיא חסרת ערך. ילדה שגדלה בין אחים בנים שטופחו על ידי הוריה הרבה יותר ממנה- עשויה לפתח את האמונה שנשים מוכשרות ושוות פחות מגברים. ילד עם משיכה גדולה לעולם הרוח שגדל בסביבה חומרית, בה הוא לא מצא את עצמו- עשוי לפתח את האמונה ששפע גשמי נוגד את עולם הרוח.

אמונות מגבילות יכולות להיות גם המקור לכאב עצמו ולצמצום עצמי שהלך והעמיק בנו. למשל, ילדה רגישה ואמפתית במיוחד שגדלה בסביבת האמונה שילדים הם נחותים וחשובים פחות ממבוגרים, עשויה לפתח בתוכה פצע עמוק שיקשה עליה בבוא היום להכנס להריון. ילד חברותי מאוד, הגדל תחת השפעת האמונה שהחיים הם תחרות אנושית על משאבים, עשוי לפתח תחושת איום גדולה מאנשים ונטייה להתקפי חרדה. ילד שנוטה להזדהות מאוד עם אחרים, שגדל תחת האמונה שהאדם הוא ייצור פגיע מאוד, עשוי לפתח מחלה כרונית בגיל מוקדם. ילדה עם נטיה אומנותית חזקה שגדלה בסביבת האמונה שאומנים ואנשי רוח נועדו להיות עניים, עשויה להדחיק את נטיותיה האומנותיות, לעסוק במקצוע שאיננו מעניין אותה ולחיות במתח פנימי ותחושת ריקנות תמידיים, שעשויים לבוא לידי ביטוי בכאבי בטן כרוניים בלתי מוסברים.

כאשר אמונות מוטבעות עמוק בתוך תת המודע שלנו, גם אם זיהינו את האמונה המגבילה עצמה, לא תמיד נצליח לפרום אותה באמצעים מודעים בלבד. אם ישנו בעומק פצע המבקש יחס וריפוי, ניסיון לשנות את מערכת האמונות שאנו מחזיקים בה באופן מודע, לרוב לא יצליח להשלים את השינוי באופן מלא. זאת משום שכאשר אנו מנסים לשנות או “לתקן” משהו שהתהווה בנו כתוצאה מפציעה או טראומה, אנו למעשה משדרים לעצמנו את המסר ש”אנו סוג של בעיה”. מסר זה הוא מסר של התנגדות וזהו שדר הפוך לתדר של ריפוי.

ריפוי מתחיל בקבלה של עצמנו כפי שאנו, וזיהוי האינטליגנציה העמוקה שהיתה לנו ביצירת מערך האמונות שיצרנו לעצמנו בדיוק כפי שעשינו. האמונות שהטבענו בעצמנו בתוך הקשר פגוע היו כנראה האופן החכם ביותר של המערכת שלנו לפצות על הכאב העצום שהיינו בו בכדי להתמודד עם הפציעה. על מנת לפתוח אפשרות אמונית אחרת, עלינו “לחזור” אחורה, לזהות את שהתרחש בתוכנו, ולהבנות אותו באופן אחר מאותו השורש. באופן זה, נוכל להשלים את מהלך הריפוי ולאפשר למערכת שלנו להחזיק במסר אחר.

עוד על נושא זה ולהיכרות עם תהליך של ריפוי פציעות ואמונות מהעבר: ריפוי כאבים ואמונות מן העבר.

 

תגובת המציאות לשינויי אמונות

החיים על כדור הארץ מגיבים לחוק המשיכה המכתיב כי דומה נמשך לדומה.

כאשר אנחנו מחזיקים בתוכנו באמונות מסוימת, אנו מושכים אלינו מציאויות בעלי אותה איכות, שלמעשה פועלות “להוכיח” את אותה אמונה.

לאחר שמשנים אמונה באופן עמוק, אין על המציאות אלא להתיישר עם אופיה של האמונה החדשה. במקרים נדירים אנו עושים זאת באופן שלם ומיידי, כך שהמציאות משתנה בין רגע. לרוב, בעודנו בתהליך של שינוי אמונה, אנחנו למעשה מהדהדים לייקום תדר של שינוי, ועוד לא את טיבה של האמונה החדשה. לכן הייקום יהדהד לנו חזרה אנרגיה של שינוי, הדומה למשמעות הפנימית של שינוי זה בעבורנו.

למשל, אם זהו שינוי הדורש מאיתנו אומץ, סביר להניח שאנו נמשוך התרחשויות שיחוו אצלנו כמאיימות. אם השינוי כרוך בספקות, סביר שנמשוך עילות לספקות האלה. זוהי תקופת התארגנות מחודשת של האנרגיה שלנו והיא דורשת נחישות מיוחדת להמשיך באותו הקו על אף האתגרים. תוך כדי שינוי זה עלינו להיות בבירור מתמיד שאנו אכן בתוך מהלך מיטיב עבורנו ושלא נסחפנו למחוזות בלתי מדויקים בגלל התנגדות שהיתה לנו למציאות הקודמת.

נוסף על כך, כאמור, אמונות נוטות להיות עמוקות, מורכבות וסבוכות עם פצעים רגשיים ועם אמונות אחרות. כאשר ניקינו את המרחב ביחס לאמונה מסוימת, לאו דווקא כל המרחב שלנו יהיה נקי ופנוי עבור מציאות חדשה. המציאות החיצונית שתימשך אלינו עשויה לשקף לנו כי ישנם עוד רבדים או מרכיבים להתייחס אליהם, וכך להוביל אותנו כל פעם אל השלב הבא בהתפתחות שלנו.

אנו יכולים לראות זאת כמשחק “חפש את המטמון” שמוביל אותנו כל פעם אל רמז נוסף בדרכנו, כאשר המטרה איננה באמת השגת המטמון הסופי, אלא המשחק עצמו ומה שאנו יכולים לגלות וללמוד בתוכו.