מזוגיות מכאיבה לזוגיות מעצימה

מזוגיות מכאיבה לזוגיות מעצימה

פורסם בתאריך

בן הזוג שאנחנו מזמנים לעצמנו הוא זה שנוגע בפצעים הכי כואבים שלנו.

האם נגיעה זו תוביל לריפוי או שתגביר את הכאב?

  • למה איננו מצליחים להשתחרר מלהכאיב אחד לשני?
  • איך אוכל לבטא ולממש את עצמי יותר בזוגיות שלנו?
  • איך אפשר ליצור מהזוגיות שלנו פלטפורמה לריפוי והעצמה הדדית?

 

מושגים עיקריים:

  • זוגיות מכאיבה – מערכת יחסים זוגית, בה כל אחד מבני הזוג פועל מהחסרים הרגשיים שלו, באופן שמכאיב לבן הזוג שלו.
  • זוגיות מעצימה – מערכת יחסים זוגית, בה כל אחד מבני הזוג מרפא ומגשים את עצמו, ומכוון לסייע לבן הזוג שלו בריפוי וההעצמה שלו.
  • סנכרון – התיישרות כל המרכיבים שלנו לכיוון משותף.
  • נוכחות – מכלול ההוויה שלנו, וערות לפוטנציאל הרוחני הטמון ברגע ההווה.
  • עמדה מופעלת – כאשר תנועה של אדם כלפינו מעוררת את כאבנו, ואנו פועלים מאותו הכאב.
  • נוכחות מזמינה – כאשר אנחנו שלמים עם עצמנו, ואנו מזמינים אדם אחר למפגש הדדי ומעצים.
  • הדדיות – סימטריה רגשית במערכת יחסים, בה כל אחד מכוון לפגוש, להכיל ולחזק את השני.

 

איך מתהווה זוגיות מכאיבה?

רוב מערכות היחסים הזוגיות, לפחות בתקופות מסוימות, הן מקור לחיכוך וכאב עבור שני בני הזוג.

למה זה כך? ואיך אפשר לשנות את המהלך הזה וליצור תנועה מחזקת ומעצימה?

בשביל להבין את מנגנון המכאיב הבסיסי המתרחש בזוגיות, נתאר את התהליך שלרוב מתרחש במערך זוגי שעלה על שרטון:

 

  1. אנחנו מזמנים אלינו בן זוג מתוך החסרים הרגשיים שלנו.

כולנו גדלים בתוך מרחב שאיננו מושלם עבורנו. הורינו ראו בנו דברים מסוימים ופספסו דברים אחרים. מה שהם לא ראו בנו – הוצאנו והפרדנו מעצמנו. מאז אנחנו חווים כאב עמוק על החלקים המופרדים שלנו. יחד עם זאת, אנחנו כמהים לאסוף אותם חזרה ולהשיב אותם למרחב שלנו. מנקודה זו אנחנו נמצאים למעשה במסע השואף לאסוף את חלקינו המופרדים ולהשלים את עצמנו.

לעוד על נושא זה: “ילדים- מה הם הכי צריכים ממבוגרים בשביל לשגשג ולפרוח?”

החיפוש אחר ההשלמה שלנו מתגלם במלוא עוצמתו בחיפוש שלנו אחר בן זוג. אנחנו מחפשים באופן תת מודע את בן הזוג שישלים בנו את מה שאנחנו לא מצליחים להשלים בעצמנו.

ישנם לפחות ארבעה מרחבים נפשיים כאובים בתוכנו שפועלים בחיפושנו אחר בן זוג:

  1. מה שאמא שלנו פספסה או דחתה בנו.
  2. מה שאבא שלנו פספס או דחה בנו.

כתינוקות וילדים, איננו חווים את עצמנו כישות מלאה בפני עצמה, אנחנו חווים את עצמנו כחלק מהורים שלנו. אנחנו חווים ומרגישים את מה שהם מרגישים. לכן החוויות הרגשיות של ההורים שלנו מוטמעות ישירות במרחב הרגשי שלנו.

כלומר, לחסרים ולדפוסים הרגשיים שלנו יצטרפו:

  1. מה שאמא שלנו פספסה או דחתה באבא שלנו.
  2. מה שאבא שלנו פספס או דחה באמא שלנו.

כמובן שאם היתה חסרה או נעדרת נוכחות של אחד מהורינו, חסר זה נצרב באופן עמוק במיוחד בתת המודע.

בן הזוג שאנו מזמנים לחיינו מהווה תכלול של “מענה” לכאבים הללו. בהתחלה נרגיש שהוא משלים בנו את כל החלקים החסרים שלנו. לרוב הזוגות ישנה בהתחלה תקופה שבה מרגישים שממלאים אחד את החסרים של השני בצורה כל-כך עוצמתית, שבעצם המפגש נפתרת תסבוכת החיים העמוקה ביותר שלהם, ונרפאים הכאבים העמוקים ביותר שלהם. זוהי למעשה חוויית ההתאהבות.

ברוב הזוגות בתחילת הדרך, בני הזוג עסוקים כל אחד בשאלה איך בן הזוג גורם לו/ה להרגיש. ישנה התחושה שבן הזוג הוא זה שמחולל את הרגשות שבתוכנו, והוא זה שאחראי על כך שאנחנו מרגישים כך או אחרת.

לדוגמה: אדם שחווה בילדותו ביקורת רבה מאמא שלו.

הוא מושך אליו אישה שמעריצה אותו. הערצה הזו בתחילה עונה על החוסר הרגשי שלו בהערכה וקבלה. תנועה זו “מחזירה” אליו את החלקים שהוא “הוציא” מעצמו בגלל שאמו לא קיבלה אותו. הוא מרגיש שלם יותר ולכן מרגיש “מאוהב” באישה הזו שגורמת לו להרגיש את השלמות הזו.

 

  1. בן הזוג שלנו מציף את החסרים והכאבים שלנו.

עם הזמן, אנחנו מגלים שהחסר הראשוני שממנו פגשנו את בן זוגנו לא באמת מתמלא על ידו. להיפך, בן הזוג שלנו נוגע בפצעים שלנו, אבל לא פותר אותם. האינטראקציה איתו עשויה להיות יותר ויותר מכאיבה.

לדוגמה: אישה שאמא שלה חוותה נטישה על ידי בן הזוג שלה.

חוויית הנטישה של אמה נצרבה בה כחוויה שלה עצמה. היא מזמנת לעצמה בן זוג שמאוד קשור אליה, ונמצא סביבה רוב הזמן.
עם הזמן, היא מתחילה לחוות שההיצמדות של בן זוגה אליה היא למעשה פיצוי על חוסר הביטחון שלו לצאת לעולם ולהגשים את עצמו. היא חווה שהוא נמצא סביבה הרבה, אבל לא נוכח רגשית עבורה. הוא שואב ממנה את האנרגיה שלה במקום להעניק לה מנוכחותו שלו. כשהיא מביעה את עצמה רגשית הוא מאבד נוכחות ומתעסק באיך שהוא מרגיש ביחס לרגשות שלה, במקום להקשיב ולהכיל את הרגשות שלה כפי שהם. היא חווה נטישה רגשית.

זוהי אותה חוויה גולמית שממנה היא זימנה אותו בעומק.

 

  1. אנחנו מאשימים את בן הזוג שלנו בכאבים שלנו ומפתחים התנגדויות כלפיו.

כפי שחווינו בהתחלה שבן זוגנו הוא המקור לרגשות החיוביים שלנו, כעת אנו חווים שבן זוגנו הוא המקור לרגשות הכאובים שלנו. אנחנו מאשימים אותו בכך שהוא לא מספיק קשוב, אוהב, מכיל, מקבל, וכו’. אנחנו מפתחים התנגדות כלפיו. כשהוא עושה משהו פוגע כלפינו, או לא עושה משהו שציפינו שהוא יעשה, אנחנו מבקרים אותו, מאשימים אותו, כועסים עליו, דוחים אותו, או להיפך- נסוגים ממנו, נמנעים ממנו, נהיים אפתיים כלפיו וכדו’.

אנחנו בעצם נמצאים במאבק עם בן הזוג שלנו. המאבק עשוי להיות גלוי או סמוי, אקטיבי או פסיבי. אם קשה לנו מדי להיאבק בו, אנחנו מפנים את המאבק פנימה לתוכנו. אנחנו נהיים ביקורתיים כלפי עצמינו, מאשימים את עצמנו בכך שאנחנו הבאנו את זה על עצמנו, מפתחים פרפקציוניזם, או מתכנסים לחוויית קורבנות וחוסר אונים. בשביל לברוח מהרגשות שלנו אנחנו עשויים לברוח לשכל ולרציונליזציה של המצב שלנו, או לברוח לתיאורים רוחניים של המצב. אנחנו נעשה כל דבר כדי לא להרגיש את הכאב הקדמוני שלנו כפי שהוא.

לדוגמה: אדם שחווה בילדותו שאבא שלו לא ראה את כישוריו ואת כוחותיו. אביו היה כל הזמן “מוריד אותו לקרקע” ולא נותן לו לטפח את משאלותיו המיוחדות.

הוא מזמן אישה שבתחילה מוקסמת מהייחודיות שלו ומעודדות אותו לטפח אותה. עם הזמן הוא מרגיש שהיא בעצם מעודדת אותו לטפח את הייחודיות שלו בדרך שהיא רואה לנכון, ולא בדרך שמותאמת למבנה הנפשי שלו. הוא מרגיש שהתנועה הזו מסרסת לו את היכולת לפתח את המהלך שלו בדרכו הייחודית.

בהתחלה הוא מתנגד אליה, ואומר לה שהיא יותר מדי נכנסת לענייניו. זה רק גורם לה לדאוג יותר ולהכנס לענייניו יותר. מן המבוי הסתום הזה הוא פונה פנימה כלפי עצמו, ומפתח הסברים שכליים על כך שבגלל שהוא כל-כך ייחודי הוא לא צריך להקשיב לאף אחד ולעשות רק מה שהוא מרגיש. הוא עושה זאת, אבל עדיין לא מצליח להתרומם.

אשתו שוב מביעה דאגה על המצב, אז הוא ממשיך ומפתח הסברים רוחניים על כך שהאישה היא זו שאמורה לקרקע את הגבר, ולכן הוא צריך פשוט להקשיב לה, ולעשות מה שהיא אומרת. הוא בעצם מספר לעצמו שמה שהיא עושה זה לקרקע אותו, בשביל להימנע מהחוויה הכואבת שמה שהיא עושה באמת מסרס אותו. הוא מבטל את האינטואיציות שלו לטובת ההוראות של אשתו.

כך הוא למעשה משחזר את ביטול האינטואיציות שלו מהילדות שלו, והמצב נשאר תקוע.

 

  1. אנחנו מפתחים דפוסים והרגלים זוגיים מכאיבים.

בכדי להתמודד עם הכאב שמוצף בנו מתוך האינטראקציה עם בן זוגנו, אנחנו מסגלים לעצמנו הרגלים ודפוסים שמסיטים את תשומת ליבנו מהכאב שלנו. או שאנו משליכים את כאבנו חזרה על בן זוגנו. אנחנו מטפחים התנהגויות של מאבק בו או נסיגה ממנו.

התנהגויות של מאבק הן למשל כעסים וריבים שעשויים להתפרץ על דברים גדולים או קטנים בהתנהלות המשותפת שלנו. נקודות חיכוך קטנות נטענות באנרגיה לא פרופורציונלית. אנחנו נעשים רגישים לאי-דיוקים מילוליים קטנים של בן זוגנו. אנחנו מפרשים את העיסוק שלו בענייניו כהתעלמות מאיתנו, ואת הטעויות שלו בהתנהלות השוטפת כהתנהגויות פוגעניות המכוונות נגדנו.

התנהגויות של נסיגה הן התנהגויות כמו הימנעות מאינטראקציה, אפתיות, התעלמות, העמסת עיסוקים חוץ-זוגיים כמו עבודה, חברים, תחביבים, טיפול באנשים אחרים, פוקוס יתר על הילדים או על בני משפחה אחרים, רציונליזציה שכלית, ופרשנות רוחנית.

התנהגויות אלו הן תגובה של מערכת העצבים הסימפטתית שלנו. מערכת זו אחראית להפעיל אותנו במצבי מצוקה ודחק קשים. זוהי המערכת שאמונה על ההישרדות שלנו, ושאחראית להפעיל תגובה של מאבק או בריחה (“Fight or Flight”) במצב של איום על חיינו. כילדים, כלל הקיום שלנו הוא רגשי. בתור ילדים, אם אנו חווים דחיה או התעלמות מהרגשות שלנו, אנו חווים איום ממשי על חיינו. לכן אותם תכנים מכאיבים נצרבים במערכת הסימפטתית שלנו. כאשר תכנים אלה מופעלים בנו כמבוגרים, אנחנו מופעלים באופן הישרדותי ביחס לדברים שהם רחוקים מלהיות הישרדותיים. זהו הילד המבוהל והמאוים שבתוכנו, שעוד לא ריפא ועיבד את רגשותיו.

התנהגויות פוגעניות בזוגיות נוטות לחזור על עצמן ולהתפתח לכדי הרגלים ודפוסים. ככל שדפוסים אלה ממשיכים לאורך זמן, הם מתקבעים עמוק יותר במערכת הזוגית ואנו מאבדים אמונה שיכול להיות אחרת. הדפוסים האלה נהיים חלק מהזהות הזוגית שלנו שאנחנו תופסים כמובנת מאליה. בצורה זו אנו נשמר ונטפח דפוסים מכאיבים לאורך זמן.

לדוגמה: אישה שחוותה בילדותה יחס מקטין כלפי הנשיות שלה. היא היתה סוג ב’ בביתה ביחס לאחיה הבנים.

היא מזמנת בן זוג שמעריץ אותה ואת הנשיות שלה. בהתחלה היא מרגישה שלמה ומועצמת כאישה.

עם הזמן, היא מרגישה שההיבטים שבן זוגה מעריץ בה כאישה הם ההיבטים שהוא מנסה להשלים בעצמו. צפים עוד ועוד היבטים שבהם הוא מקרין כלפיה יחס מקטין. הוא מעריץ את העוצמה שבה היא פועלת בעבודה ועם הילדים, אבל הוא מזלזל בעולם הרגשי שלה, ומתייחס אליו בתור חולשה.

היא כועסת עליו ומאשימה אותו בכך שהוא זה שגורם לה להרגיש את הרגשות האלה. היא מוכיחה את הטיעון הזה בכך שבשום מרחב אחר הרגשות האלה לא צפים, אלא רק איתו. כל פעם שהוא מתעלם מהרגשות שלה או מזלזל בהם היא יוצאת מהבית בטריקה ומתרחקת ממנו. כשהיא יוצאת מהבית הוא נכנס לדפוס של ריצוי כלפיה ועושה בשבילה הכל כדי שתחזור. היא חוזרת והוא עושה כל מה שהיא אומרת.

נשאר שקט תעשייתי עד הפעם הבאה שהוא מכאיב לה רגשית, והיא שוב יוצאת מהבית וכן הלאה.

 

  1. הדפוסים המכאיבים הופכים למעגלי רשע.

מעגלי רשע הם מצב שבו אנו מנסים לשנות את הדפוסים המכאיבים, וככל שאנו מנסים יותר, הדפוסים רק מתחזקים ונהיים יותר ויותר מכאיבים.

הסיבה לכך שהיא שכאשר אנחנו מנסים לשנות דפוס מכאיב, פעמים רבות אנחנו פועלים מתוך ההתנגדות שלנו לאותו הכאב. אנחנו לא יכולים לסבול את הכאב, ולכן אנחנו נלחמים בו ורוצים להשתחרר ממנו. מבחינה אנרגטית, אנחנו תמיד מושכים אלינו את הדבר שעליו אנחנו שמים פוקוס. אם אנחנו בהתנגדות ומלחמה עם הכאב שלנו, אנחנו שמים פוקוס רב על הכאב, ואנחנו נביא עוד ועוד מהכאב הזה לחיים שלנו. במצב הזה, לא רק שהדפוס לא יצליח להשתחרר, הוא עשוי להחמיר. זוהי מלחמה עקובה מדם בתוכנו שפוצעת אותנו יותר ויותר, מחלישה את האמון שלנו בסיכוי לשינוי, ומחזקת את התפיסות המצמצמות שלנו בנוגע לעצמנו ו/או בן זוגנו.

לדוגמה: אדם שחווה בילדותו ריבים ועימותים רבים בין הוריו, וכל הזמן פחד שהם יפרדו. הוא מפתח פחד הישרדותי מלהשתתף בעימות.

הוא מזמן אישה שלא מתעמתת איתו. כל אחד מהם מטפח חיים די עצמאיים, עם הרבה כבוד למרחב של השני. בהתחלה אין ביניהם חיכוכים משמעותיים, והוא מרגיש שהוא מצא את האישה המושלמת שגורמת לו להרגיש בטוח.

כשנולד להם ילד, צפה הציפייה של אישתו שהם יהיו שותפים שווים לגידול שלו. הוא מצידו מאמין שזו אמורה להיות האחריות הראשית של אישתו. זה מציף ביניהם עימות גדול על מי מחזיק איזה תחום אחריות בבית. הוא מנסה שלא להישאב לעימות, אז הוא לוקח על עצמו מחצית מהאחריות על גידול הילד.

עמוק בפנים זה מכרסם בו, והוא מרגיש שזה שואב את הזמן והכוחות שהוא רוצה להשקיע בהגשמה העצמית שלו. אישתו מרגישה שהוא לא מביא את כל נוכחותו אל גידול הילד, ומביעה את חוסר שביעות הרצון שלה על כך. הוא מנסה להביא את עצמו יותר, אבל זה לא מצליח. הלב שלו לא שם. הוא שוקע בדכאון, ואשתו נהיית ביקורתית גם כלפי זה. הוא יודע שהוא צריך לשנות את המצב בשביל להתרומם מהדיכאון, ומבקש ממנה שבכל זאת תיקח את האחריות על עצמה.

הם נכנסים לעימות קשה שהם לא מוצאים את המוצא ממנו. יש הרבה מתח בבית, והילד מגיב אליו, מה שמקשה על המצב עוד יותר. הם מתחילים לחשוב על פרידה ועוברים לגור בנפרד. בהתחלה זה מרגיע את הרוחות, אבל עם הזמן זה רק מגדיל את העול והמתח. שניהם על סף קריסה. הם חוזרים להיות יחד, אבל נכנסים שוב לעימותים דומים.

ככל שהם מנסים לפתור את המצב שלהם, נראה שהוא רק הולך ומחמיר.

 

איך משתחררים מן הדפוס המכאיב והופכים אותו לתנועה מרפאת ומעצימה?

בכל אחד מהשלבים הקודמים- מחליפים את המהלך מתנועה שמכוונת החוצה אל בן הזוג שלנו, לתנועה שמכוונת פנימה לתוכנו:

1.אנחנו מזמנים אלינו בן זוג מתוך החסרים הרגשיים שלנו ->

מזהים את חוויית המלאות שאנחנו מרגישים בנוכחות בן הזוג שלנו.
נותנים לה תוקף כרגש שלנו שנובע מתוכנו, ובלתי תלוי בבן הזוג שלנו.

זה מצוין שאנחנו מזמנים אלינו בן זוג ש”עונה” על החסרים הרגשיים שלנו. הבעיה מתחילה כשאנחנו מייחסים אליו את הכח למילוי החסרים שלנו, ומפחיתים מן המידה שבה כח זה טמון בתוכנו.

האלטרנטיבה היא לזהות את מה שאנחנו מרגישים שבן הזוג שלנו ממלא בנו, וללמוד למלא זאת בעצמנו. המלאות הראשונית שאנחנו מרגישים מהמפגש עם בן זוג חיובי, היא כמו מצפן עבורנו לראות לאן אנחנו רוצים להוביל את עצמנו. המצפן הזה הוא שלנו. הוא מתנה שנשלחת אלינו דרכו, והוא יכול להמשיך לשרת אותנו גם כאשר הדברים יתחילו להיות סבוכים, מורכבים ומכאיבים יותר.

לדוגמה: האדם שחווה בילדותו ביקורת רבה מאמו, ומשך אליו אישה שמעריצה אותו.

הוא מזהה שתנועת ההערצה של אשתו היא תנועה שנוגעת לו בחסרים שלו עצמו. הוא ניזון מהמלאות ותחושת ההכרה שהוא מקבל מאשתו, אבל מזהה שזו חוויה שהוא רוצה להעצים בעצמו, ולא להיות תלוי בכך שאשתו מקרינה לו אותה.

מהלך זה מכוון אותו לפגוש את חוויית הנכשלות שנצרבה בו בילדות. הוא עובד עם חוויה זו, מרפא אותה ומוצא את הדרכים להשלים את עצמו מתוך עצמו. כך משתחררת התלות שלו בהערצה של אשתו.

ממקום זה הוא פנוי לפגוש אותה ברבדים רבים, ולא רק ברובד שבו היא מקרינה כלפיו הערצה.

 

  1. בן הזוג שלנו מציף את החסרים והכאבים שלנו ->

מכירים בכך שלא בן הזוג שלנו יוצר את הכאבים שלנו.
הוא לוחץ לנו על פצעים שנמצאים בתוכנו.

בן הזוג שלנו עשוי להיות זה שגורם לנו לחוש כאב. אבל הכאב הוא איתות שלנו על פצע בלתי מאוחה בתוכנו. בן הזוג שלנו לא גרם לפצע הראשוני שלנו, הוא רק נוגע בו וזה מה שגורם לכאב לצוף. הפצע הזה נוצר בתוכנו אי שם בילדותנו, והוא מבקש מאיתנו ריפוי ולא מלחמה.

לדוגמה: האישה שנצרבה בתוכה חוויית הנטישה של אמה. היא מזמנת לעצמה בן זוג שמאוד קשור אליה, אבל לא נוכח עבורה רגשית.

כשהוא מאבד נוכחות רגשית, היא מזהה שהיא חווה חוויית נטישה. היא מזהה שזו החוויה שלה שנמצאת בתוכה, ולא מציאות אובייקטיבית. היא בוחרת לעבור מסע ריפוי משותף עם אמא שלה, שדרכו היא מכירה את הסיפור והכאב של אימה. היא מזהה שהיא לקחה את הכאב הזה על עצמה, ושהיא משחזרת אותו כיום עם בן זוגה. היא מבקשת לרפא ולשחרר את תודעת הננטשת מתוכה.

מערכת היחסים שלה עם אמה מתחזקת מאוד והן מאוד מעצימות אחת את השניה. הן מזהות את השדר הננטש שהן מקרינות, ולומדות להתמיר אותו בתדר עוצמתי. הן לומדות למלא את הצרכים הרגשיים של עצמן.

מערכת היחסים הזוגית שלה משתחררת מן ה”חוזה” שמחייב את בן הזוג להיות סביבה כל הזמן בשביל שהיא תרגיש בטוחה.

שחרור זה מאפשר לבן זוגה  יותר מרחב. מן המרחב הזה הוא מגיע למפגש אתה עם יותר כבוד, סקרנות ורגישות, והתנועה הזו מזינה את שניהם רגשית בצורה עמוקה ויציבה.

 

  1. אנחנו מאשימים את בן הזוג שלנו בכאבים שלנו ומפתחים התנגדויות כלפיו ->

מזהים שאנחנו בעצם במאבק עם הכאב שלנו, ולא עם בן הזוג.

לוקחים אחריות על הפצעים והכאבים שלנו ועל תהליך הריפוי שלהם.

הדרך לרפא את הפצעים שלנו, הוא קודם כל להסכים להיות איתם. פצעים בלתי מאוחים מתהווים כתוצאה מחוסר בנוכחות, נראות והכלה. כשאנחנו או אנשים משמעותיים עבורנו דוחים את הפצע שלנו, ביקורתיים כלפיו, או נאבקים בו, הפצע נשאר פגוע. או שהוא ימשיך ויכאיב לנו ישירות, או שהוא  יפתח מנגנוני הגנה של סגירות רגשית, כדי שלא תהיה אפשרות לפגוע בו. תנועות אלו מעכבות אותו מלהרפא. התנועה ההפוכה היא פשוט להסכים להיות איתו, להרגיש אותו עד הסוף, להכיל אותו ולאהוב אותו.  

להיכרות עם תהליך ריפוי שכזה: ריפוי כאבים ואמונות מהעבר.

לרוב לא קל להיות נוכחים עם הפצעים שלנו, ואנחנו עשויים למצוא שאנו דוחקים את בן זוגנו להיות שם איתנו. כמובן שאנחנו יכולים להזמין את בני הזוג שלנו להיות איתנו ועבורנו בקושי הרגשי שלנו, אבל זו איננה האחריות שלו. אנחנו צריכים להיות פתוחים לאפשרות שאין זה בכוחות או בידע של בן הזוג שלנו להיות עבורנו בצורה זו תמיד. אחרת אנחנו פותחים פתח אדיר לאכזבות ולהמשך דריכה אכזרית על אותו הפצע שאנחנו מנסים לרפא.

אם אנחנו יכולים להיות שם עבור עצמנו, הסיכוי שבן הזוג שלנו יוכל להצטרף אלינו יגדל בעשרות מונים. זו תהיה עבורו הזמנה ולא דרישה, וזה יהיה פתח למילוי רגשי עמוק במקום חוויית ריצוי זמנית.

כאשר אנחנו מזהים התנהגויות של בן זוגנו שפוגעות בנו, אם אנחנו באמת רוצים שמשהו בהתנהגות זו יצליח להשתנות, כדאי לרתום כלים של תקשורת רגשית ומקרבת.

כלומר, באחריותנו לשתף אותו כיצד אנחנו מרגישים כשהוא עושה את מה שפוגע בנו, בלי להאשים אותו ברגשות שלנו. באחריותנו לבקש ממנו לשנות את מה שהוא עושה, וכדאי אף להציע לו אלטרנטיבות. אנחנו פעמים רבות שוכחים עד כמה אנחנו ובני הזוג שלנו שונים, ועד כמה שונות עשויות להיות הפרספקטיבות והרגישויות שלנו. אנחנו מניחים שבן הזוג שלנו וודאי יודע איך התנהגותו גורמת לנו להרגיש. נקודת הנחה זו בקלות מובילה אותנו למסקנה שהוא פוגע בנו בכוונה. תפיסה זו מקשה מאוד על שינוי.

בשביל שיהיה סיכוי שבן הזוג שלנו ירצה ויצליח לשנות את מה שאנחנו מבקשים ממנו, עלינו לבוא מנקודת המוצא שאנו לוקחים אחריות על החלק שלנו בפגיעות שלנו. בנוסף, עלינו לכבד את התהליכים, האתגרים והבחירות של בן זוגנו. אם אנחנו באים ממקום של האשמה ודרישה לשינוי, אנחנו פועלים בעיקר מהתנגדות וחוסר יכולת להכיל את כאבנו שלנו. מן המקום ההתנגדותי סביר שנשמר ונעצים את המצב הפוגעני הקיים.

הנה מתווה פשוט ואפקטיבי כיצד לתקשר עם בן הזוג שלנו על מה שהוא עושה שמכאיב לנו:

  1. “כשאת/ה עושה ______, אני מרגיש/ה _______.”
    כדאי להיות כמה שיותר ספציפיים בנוגע לרגש שאנו חווים.
  2. “אשמח ללמוד ולהבין למה את/ה עושה זאת, ולמה זה חשוב לך?”
  3. “מה אפשר לעשות אחרת שיענה על הצורך שלך, ולא יפגע בי?”

לדוגמה: האדם שחווה בילדותו דיכוי מאבא שלו, ומזמן אישה שמוקסמת ממנו ומהייחודיות שלו. עם הזמן הוא מרגיש שהיא מסרסת אותו, ומוצא שהוא מתנגד אליה, ומאשים אותה באי-הצלחותיו.

הוא מזהה שההתנגדות שלו היא ביטוי למלחמה שיש לו בתוך עצמו עם חוסר האמון שלו בעצמו.

הוא משנה כיוון, ומחליט להיפגש עם חוסר האמון שלו ועם רגשי הנחיתות והדיכוי העצמי שלו.

במשך תקופה, הוא מייחד כמה דקות ביום כדי להרגיש את הרגשות האלה כמו שהם. כשהוא מרגיש שמשהו לוחץ לו על הרגשות האלה, הוא מסכים לחוות את הכאב כפי שהוא. הוא נושם עמוק אל תוך החוויה הזו, משדר לה שהוא מקבל אותה כמו שהיא, נוכח עבורה ומכיל אותה. עם הזמן היא מתחילה להירפא, להרפות לחלוף. יחד עם התנועה הפנימית הזו, הוא מזמין את אישתו לזהות את האופן שבו התנהגותה מצמצת ומסרסת אותו, והם מצליחים לשחרר את ההתנהגויות האלה.

ממרחב זה הוא בונה את עמידתו העצמאית על נוכחותו הייחודית. הוא מתחיל למצוא את הדרך להגשים נוכחות זו במציאות הממשית. לאור האנרגיה החדשה שהוא משדר, אשתו מוקסמת ממנו אפילו יותר מבהתחלה. שדר זה  מזין ומשמח אותו, אבל לא פותח פתח לאכזבה. הבטחון שלו בעצמו מונח בתוכו, ובידיעתו הפנימית שהוא מסכים ומסוגל להיות נוכח עם רגשותיו הקשים.

הוא פתוח ושמח לקבל את האנרגיה המזינה מאישתו, אבל אינו תלוי בה בשביל הביטחון שלו בעצמו ובדרכו המיוחדת.

 

  1. אנחנו מפתחים דפוסים והרגלים מכאיבים ->

משחררים דפוסים מכאיבים.
מפתחים והרגלים מיטיבים כלפי עצמנו.

דפוסים מכאיבים נוצרים כאשר הכאב שלנו מפעיל אותנו להאבק או להיות קורבניים כלפי מי שלחץ לנו עליו.

כאשר אנחנו לומדים להיות נוכחים ולהכיל את הכאב שלנו עצמנו, אנחנו מפחיתים בעשרות מונים את המידה בה אנו מופעלים על ידו. מכאן אנחנו יכולים לבחור כיצד לפעול בזוגיות שלנו באופן שיטיב עמנו ועם בני זוגנו.

בתוך מרחב זוגי, ישנם שלושה מרחבי התרחשות:

  1. ההתרחשות שלנו עם עצמנו.
  2. ההתרחשות של בן הזוג שלנו עם עצמו.
  3. ההתרחשות הזוגית המשותפת שלנו.

בכל רגע, קיים מבין שלושתם מרחב שהכי פתוח ומאפשר תנועה ושינוי.

כאשר משהו מכאיב לנו בתוך הזוגיות, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו:

  1. האם בן הזוג שלנו פתוח לשנות משהו בעצמו עכשיו?
  2. האם המרחב הזוגי שלנו פנוי ומזמין לעסוק בעיבוד וריפוי של הכאב הזה ביחד?

אם אנחנו רוצים להמנע מלהביא לעצמנו אכזבות ועלבונות, כדאי שנהיה מאוד כנים עם עצמנו בנוגע לשאלות האלו. אם התשובה לשתיהן היא -לא, כדאי שנשחרר את בן הזוג שלנו ואת המרחב הזוגי שלנו, ונפנה לעבוד עם עצמנו.

בשביל לרפא דפוס מצמצם ומכאיב, השלב הראשון הוא לא לעשות מה שאנחנו רגילים, מופעלים ונמשכים לעשות. הרבה לפני שאנחנו שואלים את עצמנו מה כן לעשות, קודם כל עלינו לשחרר את עצמנו מהמופעלות האוטומטית שקיימת כרגע. הזוגיות שלנו לרוב כבר צברה דפוסים מכאיבים מגוונים. התרגלנו: לריב, להתווכח, לסגת, לברוח, להאשים וכדו’. השלב הראשון הוא פשוט לא לעשות את הדברים האלה. יש לקחת בחשבון שאם אנחנו מורגלים לדפוס של יציאה מסיטואציה זוגית בלתי נוחה, עצם היציאה מהמרחב הזוגי היא התנועה המופעלת שלנו. זהו בעצם דפוס של נסיגה. במצב זה, מה שעלינו לעשות הוא לא לסגת. כלומר, קודם כל להצליח להישאר בתוך האינטראקציה הבלתי נוחה, בלי לברוח ממנה.

לאחר שהסכמנו להיות נוכחים בחוסר הנוחות, ואנחנו מסוגלים לשהות במרחב הזה בלי להיות מופעלים, אנחנו מוכנים לשלב הבא:

אנחנו שואלים את עצמנו- מה יטיב איתנו בסיטואציה הזו? איזה כוחות פנימיים אנחנו יכולים לרתום עבור עצמנו כדי להיטיב עימנו ולהעצים אותנו? מה אנחנו יכולים לומר, לחשוב או לעשות שיביא תנועה של חידוש למרחב הפנימי שלנו?

המהלך הזה הוא אחד המהלכים הקשים ביותר עבורנו כבני אדם. לבחור אחרת בצומת, שבה אנחנו “מתוכנתים” לכיוון מסוים, יכול להיות מהלך שלוקח שנים רבות לבנות, אם לא חיים שלמים.

ברגע שאנחנו מצליחים לעשות זאת, אנחנו “פורצים את המציאות” שהיתה חסומה בפנינו עד כה. אנחנו משתחררים מן המקום המופעל בתוכנו, ומתחברים עם הבחירה החופשית שלנו. ממקום זה נפתחות בפנינו אינספור אפשרויות חדשות, שעד כה לא ידענו על קיומן.

בתוך תהליך זה, אנו שמים פוקוס על הרגשות והתהליכים שבתוכנו, ועל ההפרדה בין מה ש”שלנו” ומה של בן זוגנו. אולם, עלינו לוודא שאיננו עולים על מסלול של הסרת אחריות במסווה של הפרדה. אם הכאבנו לבן הזוג שלנו, איננו יכולים לפתור את עצמנו מאחריות באמירה פשוטה ש”זה שלו”. לתלות בבן הזוג שלנו את האחריות הבלעדית על הכאב שלו זו אותה תנועה כמו לתלות בו את האחריות על הכאב שלנו. מערכת יחסים היא מערכת שמציפה כאבים ותהליכים ששני בני הזוג שותפים לה במידה שווה. הפצעים שלנו עולים בתוכנו גם מהאופן שבו בן הזוג שלנו מתייחס אלינו וגם מאיך שאנחנו מתייחסים אליו. כשאנחנו מכאיבים לבן הזוג שלנו, זה נובע מתוך הפצעים והחסרים שלנו עצמנו. באחריותנו לעבוד איתם ולרפא אותם, הן בשביל להשלים את עצמנו והן בשביל לא להכאיב לבן זוגנו. התהליך של ריפוי ההיבטים שבהם אנחנו אלה שפוגעים בבן הזוג שלנו, הוא אותו תהליך המותווה לעיל. נקודת ההתחלה היא השאלה – איך הפגיעות של בן זוגנו אלינו גורמת לנו להרגיש? ומשם העבודה היא אותה עבודה.

לדוגמה: האישה שחוותה בילדותה יחס מקטין כלפי הנשיות שלה. היא מזמנת בן זוג שמעריץ אותה ואת הנשיות שלה, אבל עם הזמן מוצאת שהיא מוקטנת ומבוטלת רגשית. כשבן זוגה מזלזל ברגשות שלה, היא יוצאת מהבית בהפגנתיות.

עם הזמן היא מצליחה לפגוש את הפצע שבתוכה, שעליו בן זוגה לוחץ.

היא עוברת תהליך של ריפוי, וכחלק ממנו היא מבקשת לפגוש מחדש את הוריה ואחיה ולשתף אותם בחוויות הילדות הכואבות שלה. היא מספרת להם מה היא חוותה וכיצד זה השפיע ומשפיע על חייה. בקרב בני משפחתה אין פתיחות לשמוע את קולה. היא פוגשת את אותה חוויה של ביטול וזלזול שחוותה בילדותה.

מן המקום שהיא נמצאת כעת, היא מזהה זאת כצמצום של בני משפחתה, ומצליחה לעמוד מולם בעוצמה. היא אומרת מה שיש לה, ולא חוששת מתגובתם המבטלת. העמידה שלה מול משפחתה כאישה בוגרת מעצימה את הבנתה את חוויות הילדות שלה, ואת השפעותיהן על חייה הבוגרים.

לאחר אינטראקציה זו, משהו משתנה בה מול בן זוגה. בפעם הבאה שהוא מבטל את רגשותיה היא מזהה את אביה “מדבר דרכו”. היא מצליחה להשאר ולעמוד למולו. תחילה היא לא יודעת כלל מה לעשות, אבל היא נשארת, מרגישה את תחושת הקטנות והביטול ולא בורחת ממנה. לאחר כמה דקות היא פורצת בבכי ובכעס שמעולם לא הרשתה לעצמה לשחרר. היא מתמסרת לגמרי לחוויה הזו, ולא חוששת לאבד את ערכה בפני בן זוגה. היא משחררת את ההגנה של יציאתה הדרמטית ה”חזקה”, ולא מפחדת להרגיש ולבטא חולשה על ידו.

האותנטיות והעוצמה של הסיטואציה הזו פורט לבן זוגה על מיתרים חדשים ומנער אותו. הוא פתאום נמשך להיות נוכח איתה במקום שבו היא נמצאת בלי לבטל אותו. משהו משתנה בחוזה ביניהם, ומתחילה תנועה חדשה ביחס לעולם הרגשי שלה. היא לומדת להיות נוכחת, לפגוש ולהכיל את רגשותיה, ולבטא את עצמה באופן שמנגיש את עצמה אליו.

נפתח ביניהם ערוץ של תקשורת מיטיבה ומרפאת, והזוגיות שלהם עולה על מסלול חדש ומקרב.

 

  1. הדפוסים המכאיבים הופכים למעגלי רשע ->

משתפים את בן הזוג שלנו במהלכים המיטיבים שלנו.

מזמינים את בן הזוג שלנו להצטרף לתנועה הזו.

ומתניעים מעגל של העצמה הדדית.

כשאנחנו נמצאים בתהליך של ריפוי, עיבוד והשלמה של עצמנו, אנחנו מחזיקים תדר של אחריות והטבה עצמית. זהו תדר הפוך לתדר של התנגדות. תדר של התנגדות דוחה את בן זוגנו, תדר של השלמה מזמין אותו.

כאשר הצלחנו לפרוץ את המציאות המופעלת שלנו, אנחנו יכולים להזמין את בן זוגנו להצטרף למהלך של פריצת המציאות המכאיבה המשותפת שלנו. המשמעות של פריצת המציאות הזו היא לשחרר את הזוגיות מלהיות מרחב מופעל של עיסוק עצמי, ולאפשר לה להפוך לזוגיות של מפגש עמוק והדדי.

מפגש עמוק והדדי יוצרים מרחב של סנכרון. זהו מצב בו יש זיהוי והכרה עמוקים במהות, בכאבים, בעוצמות ובאתגרים של כל אחד מבני הזוג. מתוך הכרה זו ישנה שאיפה משותפת לייצר מרחב נדיב ומעצים עבור כלל ההיבטים של שני בני הזוג.

כששני בני זוג שמכילים את עצמם מזמינים אחד את השניה למפגש ושיתוף רגשי עמוק, נוצר מיכל חזק ומעצים מאין כמותו. במצב זה, נוצרת יישות זוגית, שהיא מעבר לבן ובת הזוג עצמם. יישות זו היא אחד הכוחות החזקים ביותר במציאות. לראייה – היא זו שמביאה לעולם חיים אנושיים חדשים.

ארבעת השלבים שהתוונו עד כה, עסקו בריפוי העצמי של כל אחד מבני הזוג. מן המקום שריפינו והשלמנו בתוכנו, אנחנו יכולים לעבור מלהיות בעמדה מופעלת בתוך הזוגיות, לנוכחות מזמינה. נוכחות מזמינה היא מצב בו אנו שלמים עם עצמנו, ואנחנו מזמינים את בן זוגנו למפגש ויצירה משותפים.

האנרגיות הבסיסיות השורות במרחב של נוכחות מזמינה הן סקרנות, פתיחות ורצון בטובתם שלנו, של בן זוגנו, ושל הזוגיות שלנו עצמה. אלו הן האנרגיות שרוקמות את התדר של אהבה.

בשביל לכוון את עצמנו לתדר הזה, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו את שלושת השאלות הבאות:

  • מיהו באמת בן הזוג שלי?
    מאיפה הוא בא? מהן החוויות המכוננות ביותר שלו? מהם עוצמותיו, אתגריו וכאביו העיקריים?
  • מה הוא חווה כעת?
    מהן הרגשות העיקריים שמתחוללים בתוכו בתקופה האחרונה וברגע זה? מה הוא עסוק בללמוד? עם מה הוא מתמודד? מי הם האנשים שלצידו בתהליכים האלה?
  • מה הכי יועיל לו עכשיו?
    אם מלאך היה מציע לבן זוגנו את מה הוא הכי רוצה עבור עצמו, מה הוא היה מבקש? איזה כח פנימי יסייע לו להשיג את הכמיהות והמשאלות האלה? כיצד אנחנו יכולים לסייע לו לחזק כוחות אלה?

שאלות אלו רוקמות בנו כוונה של התפתחות משותפת. זהו התדר שמזמין ילדים להיוולד ולצמוח בתוך המרחב הביתי שלנו. הוא מזמין זרימה של שפע רוחני, רגשי, גשמי וכספי. הוא מזמין אנרגיה יצירתית לחולל תהליכים חדשניים ומעצימים עבור כל מי שסביבו.

לדוגמה: האדם שחווה בילדותו ריבים ועימותים רבים בין הוריו, ופיתח פחד הישרדותי מלהיות חלק מעימות. הוא מזמן אישה שלא מתעמתת איתו. כל אחד מהם מטפח חיים די עצמאיים, אבל לאחר הולדת ילדם צפה אי הסכמה עמוקה בנוגע לאחריות ולמעורבות שלהם בגידולו.

בשלב מסוים, הוא מחליט להרפות מהמאבק עם אשתו ולפגוש את מה שהוא מרגיש בעומק בתוך העימות הזה. הוא מגלה שהוא מרגיש כלוא וחסר אונים. מתהליך פנימי עם הרגשות האלה הוא פוגש את הילד בתוכו שמרגיש כלוא במכבש המתחולל בביתו. אין אפשרות טובה- או שהוא כבול בתוך המציאות המתוחה הבלתי נסבלת בין הוריו, או שהזוגיות של הוריו תתפרק והוא יאבד כל קרקע יציבה. הוא מגלה גם שבתור ילד הוא האשים את עצמו במציאות המתוחה שבין הוריו.

הוא מבין שהוא משחזר את המציאות הזו עם אשתו: או שהוא צריך לקחת על הילד שלו אחריות, שכולאת אותו במציאות של וויתור עצמי. או שהוא לא ייקח את האחריות, ואשתו תסבול ותהיה מרירה. או שהזוגיות שלהם תתפרק. הוא מגלה שעל כל אחת מהאפשרויות האלו הוא חש אשמה, שדומה לאשמה שהרגיש בילדותו כלפי הוריו.

הוא לומד לחוות את הרגשות של חוסר האונים והאשמה כפי שהם, ולהיות נוכח איתם. הוא עושה תהליך ריפוי של הילד שבתוכו. התהליך מוביל אותו למקום של עיבוד, השלמה ופרספקטיבה מחודשת על חוויות הילדות שלו. רגשות האשמה וחוסר האונים שהוא הדחיק במשך השנים חוזרים למערכת שלו והוא יודע לזהות ולהכיל אותם. הוא לומד לעבוד איתם במקום נגדם.

אשתו נכנסת לתהליך דומה. הם נכנסים יחד לתהליך זוגי, שבו הם לומדים לשתף את רגשותיהם, לתקשר את בקשותיהם, ולחפש פתרונות שיטיבו עם שניהם ועם הילד שלהם.

הם מגלים ששניהם שואפים להרבה עצמאות, ושיטיב איתם לשכור עזרה בגידול הילד שלהם. במקום לקחת את הכל על עצמם הם נעזרים במסגרות ובמטפלת. לכולם נוצר מרחב מיטיב עבור הנפש שלהם. הם מתפנים לפגוש את העוצמות והמעוף אחד של השניה.

עם הזמן ההיכרות והערכה הדדית הזו סוחפת אותם להקים עסק משותף שמביא להם מרחב נדיב להגשמה, שפע כלכלי, יצירתיות וחדוות למידה משותפת.

 

ריפוי או פרידה?

מה לעשות אם דברים לא זזים ונשארים תקועים?

מה לעשות אם ככל שאנו עובדים על עצמנו ומרפאים את עצמנו, הקשיים והמתחים רק מחמירים?

מה אם קיימת במערכת הזוגית אלימות שאיננה פוסקת?

בתוך זוגיות, אנחנו יכולים לקחת אחריות רק על החלק שלנו. אנחנו יכולים להזמין את בן הזוג שלנו למהלך משותף, אבל זו בחירה שלו אם לעשות אותו.

כל קושי, מתח ודפוס הרסני בזוגיות, מקורו בפצעים וכאבים שאנו מביאים אל תוך הקשר, ואלה מצריכים ריפוי. בשביל לרפא מערכת יחסים, על כל אחד קודם כל לקחת אחריות על הריפוי שלו עצמו.

איננו יכולים לקחת אחריות על התהליכים של בן הזוג שלנו – על הרצון שלו, על התהליכים שהוא עובר, על הדיוק והרגישות שהוא מפתח כלפינו, ועל הקצב שבו הוא משתנה. לא כדאי להרבות בציפיות בנוגע לתהליכים של בני זוגנו. לרוב, דברים מצליחים להשתנות, אם אנחנו באיזשהו רובד מקבלים ומכילים את המצב גם כפי שהוא כעת.

על פי חוק המשיכה, אנחנו מזמנים אלינו את מי שנמצא בתדר שתואם לתדר שלנו. אם אנחנו מחוללים תהליכים פנימיים שמשנים משהו מהותי בתדר שלנו, ההתאמה הזוגית שלנו משתנה בהתאם. אם בן הזוג הנוכחי שלנו לא זז בעצמו באופן שתואם אלינו באיזושהי מידה, אז הוא כבר לא יתאים לנו.

במצב זה יכול להיות שהריפוי של מערכת היחסים הוא בפרידה.

פרידה מרפאת איננה תנועה של דחיה כלפי בן הזוג שלנו. זוהי תנועה של שחרור פנימי וחיצוני של מה שאיננו מתאים לנו יותר. זוהי תחושה של השלמה של פרק בחיינו, בו למדנו והתפתחנו, ושאנחנו מוכנים לפרק הבא.

דרך טובה לבחון האם אנחנו בהתנגדות לבן הזוג שלנו, או שאנחנו בשחרור בריא שלו, היא לבדוק עד כמה אנחנו מופעלים על ידו.

אם התנהגותו מפעילה אותנו, גורמות לנו להאשים אותו, להיות ביקורתיים כלפיו או לתלות את כל האחריות על הקשיים שלנו אצלו, אנחנו בהתנגדות אליו.

אולם, אם אנחנו מוצאים שהאינטראקציה הזוגית שלנו רק איננה מטיבה עימנו, אבל אנחנו נשארים ממורכזים ויכולים עדיין לפעול באופן בחירי ועצמאי, אנחנו בשחרור בריא.

אם אנחנו עדיין מופעלים מבן הזוג שלנו, המשמעות היא שיש בתוכנו פצעים שטרם החלימו, שהוא שליח שלנו להציף אותם. במצב זה, עדיף לשים את תשומת הלב שלנו על ריפוי הפצעים שלנו, מאשר על השאלה האם להיפרד. אם ניפרד ממנו במצב הזה, סביר שנזמן לעצמנו זוגיות נוספת עם דפוסים מכאיבים דומים.   

במידה ואנחנו מספרים לעצמנו שהגיע הזמן להיפרד כי אנחנו מתפתחים ובן הזוג שלנו נשאר במקום, כדאי לוודא שזה אכן המצב, ושלא נקלענו לדפוס של קורבנות ואשליה עצמית. כדי לזהות זאת ולפוגג את האשליה, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו- אם בן הזוג שלנו כן היה משתנה, ועדיין לא היינו מצליחים לשקם את הזוגיות שלנו, איך היינו מרגישים? אם היינו מרגישים מתוסכלים- אנחנו מופעלים. אם היינו מקבלים את המצב בשלווה- אנחנו משוחררים.  

במידה ולא ברור לנו אם אנחנו מופעלים או משוחררים מבן הזוג שלנו, כדאי ליצור מרחק לזמן מה. המרחק יאפשר מפגש מחודש שלנו עם עצמנו במרחב ניטרלי שבלתי מושפע על ידו. במרחב הזה נוכל לבקש בהירות להרגיש- האם אנחנו בהתנגדות לבן הזוג שלנו, או שאנחנו בהשראה לשחרר אותו ולהמשיך הלאה למציאות שמותאמת לנו יותר.

אם עדיין אין לנו בהירות, כדאי להיעזר בדמות חיצונית שיכולה לעזור לנו לקרוא את המפה באופן בהיר יותר.

כל מה שנאמר כאן מוגבל למציאות, שבה אין אלימות מילולית ופיזית ניכרת. במצב בו שלטת אנרגיה אלימה אקטיבית, והיא איננה בתנועה של הפחתה וריפוי משמעותי ורציף, המצב סבוך בהרבה. מצב זה מצריך מערכות התערבות, הגנה והגבלה מסיביות, בשביל לאפשר תנועה של ריפוי עבור בן הזוג הנפגע והן עבור בן הזוג הפוגע.

הדברים המובאים כאן מובאים כהשראה והמלצה להתבוננות והתכווננות פנימית. אם המצב פוגעני ומכאיב לכם, לבני זוגכם, לילדכם או לבני משפחה אחרים, אל תניחו שהוא ישתנה עם הזמן, או שבכוחם לשנות את המצב באמצעות כוונה ועבודה פנימית עצמאית. אנא פנו לטיפול מקצועי בהקדם.

אהבת את המאמר? אפשר להירשם לקבלת המאמרים הבאים ישר למייל!
אשמח להירשם!
לא כדאי לפספס
אפשר לקבל את המאמרים החדשים ישר למייל!
רוצה לקבל עדכון כשיצא מאמר חדש?
אשמח לקבל עדכונים
אני ממליצה בחום! כמובן שתמיד אפשר לבטל את הרישום :)
close-link
קבלו את המאמרים הכי נקראים שלי ישר לתיבת המייל!
להרשמה
מעל 1500 כבר מנויים!
אהבת את המאמר? אפשר להירשם לקבלת המאמרים הבאים ישר למייל!
אשמח להירשם!