ריפוי כאבים ואמונות מן העבר

ריפוי כאבים ואמונות מן העבר

פורסם בתאריך
  • עד כמה התרחשויות שפגעו בנו בעבר משפיעות עלינו בהווה?
  • איך אוכל לדעת מה קרה לי בעבר שגורם לי לקשיים שאני חווה היום?
  • איך אפשר לרפא פצעים מן העבר?

מושגים עיקריים:

  • ריפוי – שיבת תבניתו הרשומה של האדם לפעום כהווייתו השלמה
  • עבר – מכלול החוויות שנחקקו במציאות והתגבשו לכדי אנרגיה חומרית
  • הווה – הרגע הטומן בחובו את אפשרות הבחירה החופשית
  • עתיד – מארג אפשרויות ההתרחשות שמציאות מסוימת מחזיקה בתוכה

 

פצעי העבר שלנו מובנים בתוך מציאותנו

כבני אדם, אנו נולדים חסרי אונים ונתונים לטיפולם, לתפיסותיהם, לאמונותיהם ולמעשיהם של המבוגרים שמגדלים אותנו.

כל מבוגר היה פעם תינוק וילד שגדל כתלוי בתנאים שיצרו עבורו המבוגרים שסביבו. בקרב מרביתם ככללם של המבוגרים המשמעותיים עבור ילדים ישנם מטענים בלתי מעובדים מילדותם שלהם. בנוסף לכך ישנו הצורך להתיישר עם נורמה חברתית, שלא תמיד מדויקת לצרכים של כל ילד. לכן באופן מבני אנו מעבירים מדור לדור פגיעות ומטענים הנובעים מתפיסות מגבילות, השלכות רגשיות, חוסר ראייה בהירה של ילדנו וכדו’.

בנוסף, האופן בו תינוקות וילדים חווים את המציאות ואת נסיבות חייהם היא כמעט ללא מסננות. כך, כל דבר שקורה סביבנו כאשר אנחנו צעירים חודר הישר אל המערכת שלנו ומטביע בנו את חותמו הרגשי והתודעתי. זאת כאשר אין לנו עדיין כלי עיבוד להבין מה שקורה לנו ולבחור בעמדה כלפיו, כך שפגיעות ונסיבות קשות שאנו חווים בצעירותנו נתבעים הישר בתת המודע שלנו ומבנים את המציאות הפנימית שבה אנו גדלים ומתפתחים. לכן כמעט בלתי נמנע שיש לכולנו פצעים, כאבים, מטענים וחסרים רגשיים מן העבר שלנו, בין אם אנו מודעים אליהם או לא.

העבר שלנו מתחולל בנו בהווה

פצעים שהתרחשו בעברנו ולא עובדו אינם רק נחלת העבר שלנו, הם חלק מההווה שלנו בכל רגע. הרשמים שלהם נמצאים בשדה האנרגטי שלנו. אלה כוחות מחוללים ומשפיעים במציאות שלנו, לרוב אפילו יותר מאשר מה שבאמת מתרחש סביבנו בהווה.

אנחנו מתייחסים למה שקורה סביבנו ואנו מזמנים דברים לחיינו מתוך מי שנוצרנו להיות עד כה, עם כל המערך הגופני-רגשי-תודעתי-רוחני שנבנה והוטמע בנו. היבטים שפגועים או חסרים בנו לרוב מהווים מרכיב משמעותי מאיך שאנחנו מתייחסים לדברים בזמן אמת, ומבחינה זו העבר שלנו הוא למעשה מעמסה די כבדה על ההווה שלנו. ככזה, פעמים רבות הוא גם מכתיב ומצמצם את האפשרויות שעומדות בפנינו בעתיד.

לכן תהליך של חזרה אנרגטית אל העבר שלנו, ריפוי שלו והשבת החלקים שאבדו לנו בדרך, עשוי להיות אחד המהלכים הכי משמעותיים, אפקטיביים ומכוננים שאנו יכולים לעשות עבור עצמנו בשביל להרחיב את הנוכחות שלנו ואת האפשרויות העומדות בפנינו.

פצעים מן העבר ברבדים שונים של קיומנו

פצעים בעבר שלנו מתחוללים בכלל הרבדים של הקיום שלנו. בחלוקה בסיסית של רבדים אלה נתייחס לרובד הגופני, הרגשי, התודעתי והרוחני.

ברובד הגופני – מדובר בחבלות גופניות, צלקות, שחיקה של מפרקים או שרירים בשל שימוש יתר או שימוש שאינו תואם את המבנה התפקודי של האיבר, עודף רעילות מאכילה יתרה או מאוכל שאינו תואם את צורכי המערכת שלנו, רשמים שנשארו מזיהומים חיצוניים.
חסרים גופניים גם הם נותנים את חותמם בגופנו כמו חוסר שימוש מספק באיברים ושרירים שלנו, חוסר בהזנה מספקת, חוסר בשינה
מספקת וכד’.

ברובד הרגשי –  אלו שלל הרגשות שלנו שבוטלו או דוכאו על ידי המבוגרים שסביבנו והתפיסות שהוקרנו כלפינו בנוגע לאילו רגשות עלינו לחוות ולא לחוות בנסיבות שונות.

בנוסף, חלק גדול מפצעי העבר שלנו קשורים דווקא לרגשות שלנו שלא נראו על ידי המבוגרים סביבנו, במיוחד הורינו, ושגרמו לנו עם הזמן להדחיק רגשות אלה מהמערכת שלנו. אלו הם הפצעים הרגשיים שלרוב קשה למצוא את שורשם ולהבין מדוע קיימים אתגרים רגשיים בתחומים שלכאורה לא נחווה כלפיהם שום דיכוי. חוסר נראות רגשית היא אחת החוויות הקשות ביותר עבור תינוקות וילדים והיא מהווה מרכיב עצום וחמקמק מהקשיים המסתוריים שמבוגרים רבים חווים בחייהם הרגשיים ובאתגר העומד בפני הריפוי שלהם.

ברובד התודעתי – אלו האמונות המגבילות שנחשפנו אליהם באופן ממושך וכוננו את תפיסת המציאות שלנו. גם עודף הפעלה של השכל- מחשבה וניתוח ממושכים, התמכרות לביקורת, ספקנות ולהוכחות מוחשיות ונתינת תוקף גדול מדי להגיון- אלה מכוננים בנו מציאות שכבולה למסקנות ולתהליכי העבר ומקשים עלינו להיות נוכחים ופתוחים להווה ולאפשרויות החדשות שהוא מביא אתו. לרוב, תהליכים שכליים עודפים מתהווים כמנגנון פיצוי על חסרים רגשיים. נאמנות לדרך שכלית מדי של תפיסת המציאות מחלישה את החיבור שלנו לרגש ואת האמון שלנו באיתותים הרגשיים שעולים אצלנו כמצפן פנימי עבור דרכנו ובחירותנו הפנימיות המדויקות לנו.

גם חוסר בפעילות ובגירוי שכלי ותודעתי או חוסר נתינת תוקף לתהליכי המחשבה וההגיון האישיים שלנו מחלישים את כוחנו לראות נכוחה את המציאות. חולשה זו מקשה עלינו להבחין בין מציאות מטיבה ומרחיבה לבין מציאות מרעה ומצמצת, לראות את התמונה הגדולה יותר מן הרגש והתפיסות הנוכחים שלנו, לזהות אמונות מגבילות ואמונות מעצימות, ולהבחין בין אמונות המחוברות למציאות הפנימית שלנו לבין אשליות שאנו מחזיקים בהן כבריחה רגשית ממציאותנו האמיתית וכדו’.

ברובד הרוחני – זוהי הזהות הרוחנית שהושלכה עלינו מאנשים אחרים, לעתים כפיצוי על חוסר הצלחתם לממש את ייעודם שלהם. בכלל כך גם התוויות מוסריות ורוחניות שלא התאימו לנו ולא הדהדו עם הקול הפנימי שלנו, וכן חשיפה למבוגרים שאינם חיים על פי האמת הפנימית והדרך הרוחנית המתאימה להם. כל אלו מחלישים את כוחנו לגלות את זהותנו וייעודנו באופן עצמאי ועוצמתי ויכולים לגרור אותנו לריצוי של אחרים, לפחד או חוסר אמון בהגשמה העצמית שלנו, ולנאמנות יתר למוסכמות חברתיות חיצוניות לנו על חשבון האמת הפנימית שלנו.

גם אם לא הושלכו עלינו תפיסות חיצוניות של ייעודנו, חוסר בזיהוי של מהותנו הרוחנית על ידי המבוגרים המשמעותיים לנו יוצר חלל עצום של חווית חוסר נראות, אי בהירות וחוסר בבטחון עצמי שעשוי להוביל אותנו לפיצוי על החלל הזה באמצעות תפיסות מגבילות לגבי מי שעלינו להיות.

מתוך כך, נראה כי ישנה אחריות עצומה על ההורים והמבוגרים בחייו של ילד לכונן עבורו מציאות מיטבית לשם התפתחותו והגשמתו ללא חסמים ועקבות… אולם, אין המטרה לכוון אנרגיה של אשמה, ביקורת או שיפוט על החלקים שלא הצליחו ליצור תנאים אלה. מרבית המבוגרים המשמעותיים עבור ילדים שמים את מירב כוונותיהם ומשאביהם כדי להיטיב עם ילדיהם ולכונן עבורם את התנאים המצמיחים ביותר להתפתחותם לפי ראייתם. עצם כוונה זו היא אנרגיה המקרינה ומזינה את האדם בחיות לאורך כל חייו. אולם, כפי שנאמר, מעצם טבעו של האדם וההעברה הבין-דורית של פצעי ילדות, לרוב בלתי נמנע שיתהוו גם תנאים מגבילים ובלתי מיטביים עבור הילדים הגדלים. בשלב מסוים בבגרותו של האדם, באחריותו ובכוחו של האדם עצמו לחולל עבורו את תהליכי הריפוי והבחירות המחודשות, על מנת לפתוח את מציאותו לכיוונים ולאפשרויות שהוא רוצה לעצמו.

איך מרפאים פצעים מן העבר?

ישנן מגוון רחב של גישות, מערכות ידע ושיטות לתהליכי ריפוי עצמיים של העבר שלנו, כמו גם אינספור מטפלים וגישות טיפוליות שונות הנעזרות באדם אחר המסייע לנו לחולל תהליכים אלו. ניתן להתוות דרך כללית לגשת לתהליך זה ולבחור בתוכה את המהלכים המיטביים ביותר עבורנו.

הבסיס לדרך זו הוא ראיית ההתרחשויות בחיינו בהווה כקריאות מן העבר שלנו, המבקש מאיתנו לפגוש בו, להביא לו ריפוי והשלמה, ולארגן משהו מחדש מן הפרספקטיבה הבוגרת והבחירית שלנו:

זיהוי הקריאות מן העבר שלנו:

כאשר אנו מופעלים בהווה באופן שאינו תואם את ההתרחשות עצמה, או כאשר אנו מזהים שאנו נוטים לזמן שוב ושוב מציאות בעלת מאפיינים דומים שאינם מטיבים איתנו- אלה לרוב קריאות מן העבר שלנו. כלומר, אלה דפוסים פנימיים שנטמעו בנו, ומפעילים את מציאותנו לאור מבנה ההטמעה הראשונית שלנו. כך פוחתת הבהירות, השלווה והבחירה החופשית שלנו בתוך מציאות מסוימת. זו הדרך של העבר שלנו “לקרוא לנו” להתבונן במקור לדפוס הזה ולחולל שם מהלך שישנה את ההטמעה שנתהוותה.

למשל: אישה המחפשת בן זוג, מוצאת את עצמה מנסה שוב ושוב למשוך את תשומת ליבם של גברים, שאינם משיבים לה באכפתיות ובאהבה. אם היא תשים לב שזהו דפוס פנימי שלה ולא “יד המקרה” או “טיבם של גברים” או שהיא “פשוט לא מוצלחת”, יכול להיות שהיא תגלה שאביה לא הקרין כלפיה את האהבה שלה היא נזקקה בצעירותה. היא למדה שעליה להתאמץ לנסות למשוך את תשומת ליבו על מנת לקבל תגמולים חלקיים. זוהי התבנית הבסיסית שהיא למדה לקיים עם הגבר המשמעותי בחייה, והיא משחזרת דפוס זה בבגרותה בחפשה בן זוג.

“חכה” אל העבר:

המציאות שזיהינו כקריאה מהעבר היא כמו חכה עבורנו אל תת המודע שלנו, שמאפשרת לנו “לדוג” את הזמן והנסיבות שבהן תבנית זו נטמעה בנו. דרך שבה ניתן לעשות זאת היא להעצים את החוויה שאנו חווים מאוד כדי לחוות אותה במלוא עצמתה, ואז לשאול את עצמנו “מתי הפעם הראשונה שחוויתי חוויה זו?”

למשל: גבר שמרגיש רגשות אובדניים בלתי מוסברים. חייו, מבחוץ נראים כמושלמים. יש לו משפחה ועבודה טובה, והוא חש שהוא מממש את עצמו. הוא אינו מצליח להבין למה הוא חווה חוויות אלה באופן נשנה. הוא מעצים את חוויית האובדנות בתוכו ושואל “מתי הפעם הראשונה שחוויתי זאת?” צף אצלו זכרון בו הוא מספר לאביו על חלומו להיות מנהיג רוחני. אביו, אדם רציונלי מאוד שעובד קשה למחייתו, מצחקק ואומר לו שאלה כולם טיפוסים מרחפים שאינם מקורקעים למציאות ושגם אי אפשר ככה לפרנס משפחה. אביו דוחף אותו שוב ושוב לעזוב את החלומות האלה ולחזור לשיעורי הבית שלו…

חוויה נשנית זו גרמה לאיש זה להתנתק מחלומותיו העמוקים ומהאמון שלו במאווייו ובקולותיו הפנימיים, מה שהחליש בו את החיבור שלו לחיים ולמוטיבציה העמוקה שלו. חולשה מציפה בו שוב ושוב חוויה של רצון לברוח אל מציאות רוחנית- בצורה של מוות, במקום בצורה של הגשמה עצמית.

הצפת החוויה המכוננת:

אנו נותנים למערכת שלנו להציף את מה שהיא מציפה בלי לשפוט את הדרך שבה הזיכרון מגיע אלינו או מהימנותו. המידע שיעלה בנו עשוי להיות ויזאולי, שמיעתי, רגשי, תודעתי, או חוויה עמומה בלתי מוגדרת. חשוב לאפשר ולתת תוקף למה שעולה כפי שהוא עולה. תת המודע שלנו אינו כפוף לחוקי ההיגיון כפי שאנו מכירים אותם. לכן שיפוט הגיוני של מה שתת-המודע מציף בתוכנו דוחה את כוחו להביא למודעתנו את מה שביקשנו. פעמים רבות, החוויה שתעלה לנו ראשונה אינה באמת הפעם הראשונה שחווינו את החוויה הזו.

אנו יכולים לשאול את עצמנו: האם חוויה זו עלתה כי היא מבקשת עיבוד לפני שחוזרים עוד אחורה, או האם אנחנו מוכנים לחזור עוד אחורה לחוויה קודמת ושורשית יותר. אנחנו עושים זאת עד שאנו מקבלים מענה שהחוויה שעלתה בנו רלוונטית לעבודה שלנו. לעתים מתהווה תחושה של עמימות או “חור שחור”. זהו לרוב סימן שזוהי חוויה שהדחקנו אל מחוץ לטווח הזיכרון הנגיש לנו באופן פשוט. במצב זה אנו יכולים לאפשר לרשמים עדינים יותר להתחיל לצוף עד שיתחיל להירקם רושם עדין שילך ויתבהר, או להיעזר באדם אחר המיומן בהצפת זכרונות ורשמים מן התת-מודע.

למשל: איש שכל אביב סובל מאלרגיות קשות לפריחה. הוא נותן לחוויה של האלרגיה לצוף, ואז לרגש שעולה בו בתוך חוויה זו. הוא מרגיש רושם עדין של בדידות. הוא נותן לרגש הבדידות להתגבר ומתווספת אליו חוויית חוסר אונים. הוא שואל את עצמו מתי הפעם הראשונה שהוא חווה רגש זה. בהתחלה הוא חווה את המרחב כשחור וסטטי ולא עולה בו שום חוויה או זכרון. לאחר כמה דקות הוא מתחיל להרגיש כאילו יש סביבו הרבה פרחים ועצים ושמש. הוא ממשיך ושואל את עצמו מה עוד יש שם, ומתחיל להיזכר בחוויה משפחתית מילדותו, בה המשפחה יצאה לשבוע קמפינג ביער. הוא מתחיל להרגיש שהוא היה בן כשנתיים, שהשמש היתה בחוץ, שהיו הרבה עצים ופרחים מסביב ושהוא לבד ולא מוצא את המשפחה שלו. הוא לא מצליח לשחזר את האירוע כולו, אבל לאחר מכן הוא שואל על כך את הוריו ומסתבר שאכן היה מקרה כזה. המשפחה טיילה ביער והוא נדד הצידה מעט והלך לאיבוד. הוא היה לבד כעשר דקות עד שמשפחתו מצאה אותו, אבל חווייתו כילד קטן היתה נצח של בדידות, פחד וחוסר אונים.

חוויה זו נקשרה אצלו עם העצים והפריחה  שהוא ראה מסביב ופיתחה בו את האלרגיה שלו לתופעות טבעיות אלה. בגלל שעבור ההורים, היו אלה בסך הכל 10 דקות, הם לא ייחסו לכך משמעות רבה ומעולם לא סיפרו ועיבדו סיפור זה עם הילד. הזכרון נחרט במעמקי תת המודע שלו והותיר את רשמיו כדחייה לאלמנטים של הטבע הקשורים עם האביב.

מפגש עם החוויה המכוננת:

אנו מבקשים לחוות את החוויה שעלתה בנו במלואה, ומזכירים לעצמנו שאנחנו נמצאים כעת במרחב בטוח. כאשר חווינו חוויה זו לראשונה, היא היתה עוצמתית מדי עבור מערכת העצבים שלנו, ולא יכולנו להכיל אותה ולעבור דרכה שלמים. במצב זה הפרדנו חלקים מעצמנו והוצאנו אותם מהמרחב שלנו כדי לשרוד ולהמשיך הלאה ללא החלקים שנפגעו באותן הנסיבות. היכולת לפגוש ולחוות חוויה זו כעת במלוא עצמתה ולהכיל אותה על כל רכיביה היא השלב הראשון על מנת להזמין חזרה את החלק שהפרדנו והרחקנו בתוכנו, וזהו תחילת תהליך הריפוי וההשלמה שלנו.

אם איננו בטוחים שבטוח עבורנו לחוות חוויה זו לבד, זהו איתות טוב שכדאי להשיג סיוע מקצועי של אדם היודע להחזיק את המרחב עבור תהליכים אלה ולאפשר מעבר בטוח דרך שלבי החוויה והעיבוד השונים. מהלך זה מודגש כאשר מדובר בטראומות מובהקות שעברנו וטרם עברו עיבוד וריפוי.

למשל: אישה שחווה פחד מאינטימיות מינית עם בן זוגה. היא זוכרת שהיה אדם שהתייחס אליה באופן מוזר בתור ילדה, דבר שלא סיפרה עליו מעולם לאיש, אולם היא לא זוכרת בכלל את פרטי האינטראקציות האלה. היא מציפה בתוכה את הרגש שעולה בה כשמתפתחת סיטואציה אינטימית עם בן זוגה ונותנת לרגש להתעצם עד שהיא מרגישה שהיא לא יכולה להכיל אותו. היא מזכירה לעצמה שהיא עכשיו במרחב בטוח ובלתי מאיים ושהיא יכולה לחוות את הרגש הזה במלואו. הרגש מתגבר והיא שואלת את עצמה מתי הפעם הראשונה שהיא הרגישה אותו. עולה באפה ריח דוחה, אור אפלולי, קור ותחושה של מגע בלתי נעים של גבר. היא מתחילה להיזכר בפרטי האירוע, ובין השאר היא שומעת קול של גבר חוזר ואומר לה שוב ושוב שמה שקורה ביניהם הוא הסוד שלהם ושאסור לה לספר זאת לאף אחד. היא מרגישה שקשה לה לאפשר לעצמה לשחזר את כל האירוע לבד, מה גם, היא מרגישה שהגיע הזמן לא לשמור זאת לעצמה בסוד. היא מוצאת לעצמה מטפלת מקצועית שעוזרת לה להביא את החוויה להצפה שלמה ומכאן לריפוי והשלמה מחודשת.

עיצוב מחודש של החוויה:

חלק גדול מהסיבה שמה שקרה לנו יצר פגיעה עמוקה בתוכנו הוא בגלל המשקפיים הרגשיות שדרכן ראינו וחווינו את החוויה כאשר היינו בתוכה. האופן שבו הרגשנו, הבנו ופירשנו בתוכנו את החוויה שהיינו בה הוא שגורם לכך שחוויה איננה פשוט חולפת על פנינו, אלא מותירה בנו רשמים שממשיכים איתנו ונעשים לחלק מחווית הזהות העצמית שלנו. כאשר אנו חווים משהו מחדש מפרספקטיבה בטוחה ומעובדת יותר- אנו יכולים לפתוח את מנעד האפשרויות לראות ולחוות את אותה החוויה באופן שונה, ובכך מאפשרים לה להותיר בנו רשמים אחרים. כלומר- בעוד אין ביכולתנו לשנות את ההתרחשות הממשית שקרתה, בכוחנו לשנות את הרושם שהמשיך איתנו הלאה. למעשה רושם זה, ולא מה שהתרחש באופן ממשי, הוא זה שבאמת מחולל בחיינו את מה שאנחנו פוגשים בהווה.

למשל: אישה שננשכה בצעירותה מכלב היתה עשויה לפתח את האמונה שכל הכלבים הם חיות מסוכנות ומאיימות, מה שעשוי להעיב על יכולתה ללכת לבד במקומות עם כלבים משוחררים. בתוך תהליך של הצפה ועיבוד מחדש, היא תוכל לראות שהיתה זו סיטואציה ספציפית שבה היא היתה חשופה ובלתי מוגנת בפני כלב מסוים שאכן היה מסוכן. מכאן היא תוכל לפתוח את האפשרות הרגשית לראות שמרבית הכלבים אינם מסוכנים, כיצד היא יכולה לזהות כלבים מסוכנים ואיך להגן על עצמה מפניהם.

הזמנה מחודשת של החלקים הדחויים שלנו לחזור להיות חלק מאיתנו:

לאחר שאנו עוברים תהליך של מפגש ועיבוד מחדש של חוויה ולמעשה משנים את המבנה הזהותי שלנו בהתאם, אנו יכולים להזמין את החלקים שלנו שדחינו מתוכנו- לחזור ולהיות חלק ממציאותנו הפנימית.

למשל: אדם שלמד בגיל צעיר שאין מקום לרגש של פחד במשפחתו והדחיק רגש זה מהמערכת שלו. הוא מתנהל כחסר פחד, מה שחושף אותו לסכנות עודפות. בנוסף, באותו האיש עדיין קיים פחד, הוא רק אינו מזהה אותו ככזה, מה שמקשה עליו לזהות את האופן שבו פחד מחולל תהליכים בחייו ודוחה אותו מלממש דברים שברצונו לממש, כמו להקים עסק עצמאי. במהלך עיבוד מחודש של ילדותו ושל מנעד הרגשות שהיה מותר לו לחוות, הוא פותח את יכולתו להרגיש רגש זה בלי להיות מאוים ממנו. זה גורם לו להתנהל באופן מושכל יותר וכן לזהות את המעצורים שלו הקשורים בפחד ולעבוד איתם באופן נכון יותר כדי לפרום אותם.

הזמנה לחלקים שהשבנו אלינו להתבגר בתוכנו עד לגילנו הנוכחי:

את מרבית חיינו אנו למעשה חיים עם המרכיבים המודחקים שלנו. בכל השנים האלו, ההדחקה חוללה בתוכנו תהליכים עוצמתיים. כך שכאשר אנו משיבים אלינו חלקים שלנו- יש להם הרבה זמן “להשלים” בתוכנו. עשויים להיות בתוכנו תהליכים רבים שיבקשו להשתנות או להתהפך עם הנוכחות החדשה הזו. לשם כך, אנו יכולים להזמין את החלקים שהשבנו אלינו לגדול ולהתבגר בתוכנו עד שהם מגיעים לגיל הנוכחי שלנו ולמקום בו אנו נמצאים כעת. לעתים מהלך זה יהיה מהיר ונרגיש שהתהליך קורה בנו באופן טבעי עד שהוא מושלם, ולפעמים האנרגיה החדשה שבתוכנו תבקש עצירות בתחנות משמעותיות בחיינו בשביל לחולל שם שינויים ותהליכי עיבוד דומים לאלה שחוללנו בחוויה הראשונית שהתייחסנו אליה.

למשל: אישה שחיה עם כאבים כרוניים כל חייה חוזרת אל העבר ומגלה שאביה היה מרביץ לה כאמצעי חינוכי. עם זאת, היא אהבה מאוד את אביה והעריכה אותו יותר מכל אדם. היא מגלה שבתוך המציאות הזו היא פיתחה מנגנון של הענשה עצמית על כך שהיא גרמה לאביה לעשות כלפיה את מה שעשה. הענשה זו התבטאה בהחזקת הכאבים הכרוניים. בתהליך עיבוד מחודש של המציאות הילדית שלה היא מצליחה לפרום את מנגנון ההענשה העצמית ומגיעה אליה פרספקטיבה רכה יותר כלפי עצמה. אולם כשהיא  מזמינה את הרכות החדשה הזו להתבגר בתוכה היא מגלה שמנגנון ההענשה הזה הביא לחייה מציאויות רבות נוספות במהלך חייה. היא מתחילה עתה לעבור דרכן אחת-אחת כדי לפרום אותן לאור הפרספקטיבה הרכה החדשה שבתוכה.

השלמה

ריפוי הוא למעשה תהליך השלמה של עצמנו על ידי השבת החלקים המודחקים שלנו שהרחקנו מהמערכת שלנו ומהזהות העצמית שלנו.

תהליך של ריפוי עמוק מותיר תחושת שלמות, התרחבות, גדילה, שלווה ותבונה מחודשת.

אם לא זו התחושה יכול להיות שהתהליך היה חלקי ומבקש מאיתנו לחזור ולהשלים חלקים שהותרנו בלתי נראים ומעובדים. או, אם יצאנו בתחושה של ריקנות, קטנות, חולשה, אוזלת יד וכדו’, ייתכן שאפשרנו לקולות ביקורתיים של עצמנו, של אחרים, או של האדם שסייע לנו בתהליך לחדור אל המרחב שלנו. ביקורת היא כוח ההפוך לכוח הריפוי והיא יכולה לגבור עליו, לבטל אותו, ואפילו להפוך את פניו, כך שמהלך שלכאורה מכוון לריפוי יכול לחולל פגיעה ופציעה במקום החלמה. במצב כזה חשוב לזהות זאת ולנסות שלא לאפשר להשפעות של אותו המהלך לחלחל ולהיספג בנו. כדאי להשיג סיוע מאדם שאנו רוחשים לו אמון גבוה לסייע לנו להתיר את התהליך ולסייע לנו לעלות על מסלול של ריפוי אמיתי שאכן מיטיב עימנו ומסייע להעצים ולהשלים את עצמו.

המבניות של חוסר האונים הילדי עבור בחירתנו העמוקה להתפתח רוחנית

העובדה שכבני האדם אנו בנויים כך שהילדות היא מצד אחד תקופה בלתי-בחירית ותלותית כל-כך באחרים, ומצד שני כל כך מכוננת עבור זהותנו ומהלך חיינו, עשויה להיראות די אכזרית מבחינה רוחנית.

למה המציאות שלנו בנויה כך שאין לנו שליטה על האופן שבו מתארגנת מציאותנו הפנימית, אשר הולכת להוות את הבסיס לכל מהלך חיינו?

מבנה זה של המציאות האנושית הוא למעשה האופן שבו אנו מטמיעים במציאות הארצית את הבחירות הרוחניות הטרום-לידתיות של נקודות המוצא לחיינו במחזור החיים הנוכחי, אשר ישרתו באופן מיטבי את הלמידה שבחרנו ללמוד בו. זהו מבנה אשר משרת את מהלך ההתפתחות של עולם הרוח, שלשמו נוצרה עצם המציאות הארצית. אם כל החיים היינו מודעים ובחיריים, רובנו לא היינו בוחרים רבות מן הנסיבות שנכנסנו אליהן וגדלנו בהן. היינו מארגנים מציאות מושלמת ונוחה. מצב זה היה מגביל משמעותית את מה שהיינו יכולים ללמוד מן החיים החווייתיים בעולם הזה.

התינוקות והילדות נוצרו בתור הזמן בו נטמעת ה”תוכנה” שבחרנו עבור עצמנו מן הפרספקטיבה הרוחנית.

אין הכוונה לשבח נסיבות קשות או סבל כמחוללי למידה, או להפחית מערך הלימוד המתאפשר מגדילה בתנאים מיטביים. מן הפרספקטיבה הרוחנית אין ממש “עדיפות” לכאן או לכאן. העדיפות היא להתפתחות ואנו בוחרים עבור עצמנו את התנאים לשם ההתפתחות המירבית בתחומים שברצוננו ללמוד- יהיו אלה תנאים של חוסר או של שפע.

ככלל, האנושות הוותה במשך אלפי שנים בתודעה מצומצמת, תחרותית וכוחנית שכוננה גדילה במציאות תת-מיטבית כתנאי ההתפתחות הנפוצים. אולם כיום האנושות נמצאת בתהליך של שחרור מתפיסות אלה והיפתחות לאפשרות של לימוד והתפתחות מתוך שפע, אמונה, שיתוף פעולה, רוחב, חמלה ושלום. לכן גדלה באופן ניכר הנגישות שלנו לריפוי העבר שלנו, מה שמשליך באופן ישיר על אפשרותנו להעניק תנאים מיטביים יותר עבור ילדינו והם לילדיהם.

בצורה זו השפעתם של פצעי העבר תלך ותפחת ותפנה את מקומה לכוחות של עוצמה פנימית וחיבור ליתר בני האדם, כדור הארץ והבריאה כולה- להוות את הכוחות המחוללים של המציאות שאנו יוצרים עבור עצמנו כפרטים וכלל.